רוקסאן, רוקסאן: הראפרית בת ה-14 שפרצה את חומות הגטו

היא הייתה תמימה מאוד ורק בת 14, כשהחלה את דרכה בתעשיית הראפ. לימים סיפרה שלא ידעה מה ההבדל בין חתימה למעריץ אחרי הופעה, לבין חתימה על מסמך שדוחף לך סוכן או מפיק. ב-1984 שודר ברדיו הסינגל הראשון בהשתתפותה, ומאז נחשבה רוקסאן שאנטה לראפרית הראשונה. הקול הילדותי והטקסטים המעולים פתחו בפניה את שערי תעשיית המוזיקה, אבל לא רק הכישרון, אלא גם העובדה שגדלה במציאות כל כך קשה. המיקרופון הפך אותה לשופר של צעירים אפרו-אמריקאים שגדלו כמוה במשפחות לא תפקודיות בשכונות נגועות אלימות וסמים. מי ידע על חייהם? אם לא היו מספרים על עצמם באמצעות הראפ, הם לא היו קיימים. שנים ספורות לאחר מכן, בסוף שנות השמונים, יעזוב ההיפ הופ את כותלי הגטו ויתחיל מסע ארוך בסופו יהפוך למוסיקה השלטת והמשפיעה בעולם.

השיר הראשון של רוקסאן שאנטה בגיל 14 

"רוקסאן רוקסאן" הוא סרט קולנוע אמריקאי עצמאי (2017) בבימויו של מייקל לרנל שלא הגיע למסכי הקולנוע בישראל, אבל נמצא בנטפליקס. הסרט מעניק הצצה לחיי התבגרות של ילדה שחורה ניו יורקית בשנות השמונים, וגם משחזר פיסת היסטוריה משמעותית בהתפתחות הראפ. כדי להבין כמה אפסיים היו סיכוייה של ראפרית כמו שאנטה להצליח אז, צריך לזכור שבתקופה ההיא יופי והצלחה היו שייכים לגזע הלבן. אפרו-אמריקאים התקיימו מקצבאות סעד או התפרנסו מפשיעה. נשים שחורות היו בתחתית הסולם החברתי. הסיכוי שנערה שחורה, שמנמנה, עם שיער מקורזל, תחשב ליפה או תהפוך כוכבת היה אפסי. שאנטה סללה את דרכן של ראפריות כמו קווין לאטיפה, מיסי אליוט, וניקי מינאז'.

זוהי הופעת ביכורים של שאנטה אדאמס, השחקנית המגלמת את רוקסאן שאנטה (השם הזהה הוא מקרי), והיא  מקסימה ומרגשת. אחת הסצינות החזקות מגיעה לקראת הסוף, כשהיא באמבטיה, מנסה להרוס את הראפרית שהפכה להיות. רוקסאן, (שם הבמה שלה) סיבך את שאנטה הילדה הקטנה, שהפכה בן לילה לכוכבת, ונפלה ברשתו של גבר מכה שנמשך להצלחתה. היא אוחזת מראה קטנה ותוהה אם מי שהיא רואה בה שווה משהו. אם היא אשה או ילדה. אם בכלל הייתה אי פעם ילדה.

הסרט אינו חף מקלישאות. נדיר, למשל, למצוא סרט גטו בו האם אינה מתפוררת מהתמכרות כלשהי. ב"אור ירח" היתה אמא מכורה לקראק, בסרט על חייו של הראפר טופאק שאקור "כל העיניים אלי" שוב הופיעה אמא כזו, ואפילו בסרט הנהדר "פרשס" – אף הוא על גיבורה שחורה בת 16 ומאמציה לחלץ מהגטו. מצד אחד זו היתה המציאות. הקראק הרס בשנות השמונים והתשעים כל חלקה טובה, מצד שני, אין בגטו אמהות חזקות? אני משערת שיש. כאן האם (השחקנית ניה לונג) מכורה לאלכוהול, והיא קשה ומתעללת. קלישאה נוספת: קרוס (השחקן מהרשאלה אלי מ"אור ירח") הוא בן זוג מכה. יתרה מזאת, כל הגברים בסרט כאחד, מאכזבים גם אם נדמים כמושיעים.

לימים בגרה שאנטה והפכה לקול פמיניסטי משמעותי. בסוף הסרט מופיע סרטון דוקומנטרי בו רוקסן בת העשרים אומרת: "מוסד המשפחה התמוטט בחברה שלנו כי גברים שחורים לא מילאו את חובותיהם…הם לא עושים מספיק כדי שנשים יהיו מאושרות. אי אפשר להחזיק משפחה אם אתה לא מבין את האשה שלך. את זה הייתי רוצה לשנות."

יש לא מעט תכנים על התרבות השחורה בנטפליקס. אם אתן רוצות לדעת עוד על תולדות הראפ, תמשיכו עם הסדרה המעולה "האבולוציה של ההיפ הופ"

ואחר כך תעברו לסדרה של ספייק לי "לא יכולה בלי זה" המבוססת על סרטו הנושא את אותו השם. במרכזה אשה המנסה לתרגל חופש מיני, ולנהל בו זמנית מערכת יחסים מינית לא מחייבת עם שלושה גברים. זוהי סדרה קלילה, עם ברק סגנוני האופייני לספייק לי, והיא גם מתארת את השינויים שעוברת ברוקלין, בעקבות פלישת הלבנים שברחו מיוקר מחירי הדיור במנהטן.

נטפליקסספייק לירוקסאן