70 שנות קולנוע ישראלי ורק חמש נשים צלמות פעילות

הייתי אומרת שאנחנו, צלמות הקולנוע בסכנת הכחדה, אבל האמת היא שעוד לא הכריזו עלינו כזן בכלל.

עד לפני שנה לא ידעתי כמה צלמות קולנוע יש בישראל וגם לא בעולם. האמת היא שבכלל לא ידעתי שאין, באמת שאין כמעט צלמות שעובדות בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בישראל, למעשה אין עדיין צלמת אחת שצילמה סדרת טלוויזיה עלילתית בישראל כצלמת ראשית ויש בערך ארבע צלמות שצילמו סרט קולנוע עלילתי באורך מלא כצלמות ראשיות.

לפני שנה הקמתי את פורום הצלמות. זה קרה אחרי שקראתי כתבה שטוליק (טליה גלאון – צלמת קולנוע וטלוויזיה) התראיינה בה לקראת המועמדות שלה בקטגוריית הצילום בפרסי אופיר. בכתבה מצוטטת תגובה של צלם ראשי שאומר שהוא צילם את פאודה והוא לא מכיר צלמת שהייתה יכולה לצלם את זה, אלא אם היא בכושר של סיירת מטכ"ל. האמירה הזאת הוציאה אותי מדעתי, ויום למחרת התקשרתי לטוליק והצעתי לה להיפגש. בפגישה הבנו שאנחנו, הצלמות, לא מכירות אחת את השנייה ואולי כדאי שנכיר, נתאגד ונתחיל לעשות דברים יחד. תוך שבועיים נקבעה פגישה שהתחילה את כל הסיפור.

"פורום הצלמות" מאגד את כל צלמות הקולנוע והטלוויזיה בישראל: 30 במספר, מתוך 300 צלמים פעילים בישראל. רק 5-10 מהן באמת מצליחות להיות פעילות בשוטף בתעשייה, ורק 5 מהן רשומות באיגוד באופן רשמי. דבר אחד היה ברור מההתחלה: משהו בעייתי מהיסוד בצורה בה נשים נתפשות בתוך עולם הצילום – בישראל ובעולם.

במפגש הראשון של הפורום, גילינו כולנו שאחת לכמה זמן, אנחנו מקבלות שיחת טלפון מאיזה חברת הפקה ומספרים לנו על פרויקט דוקומנטרי שנשמע מדהים ואולי אנחנו יכולות לבוא לצלם, אבל זה רק ליום אחד, ורק בכותל, כי הצלם הראשי שלנו לא יכול להיכנס לעזרת נשים. חשבנו שכדאי לנו למרוד, אבל אז הבנו שנשות הכותל לא אשמות. לפגישה על גג הבית שלי הגיעה איבון מילקוש. איבון היא מהצלמות הוותיקות שיש בישראל, ואחרי שיחת היכרות קצרה, ברגע של שתיקה, איבון הסתכלה על כולנו ואמרה "אתן לא מבינות כמה זה מרגש אותי לפגוש אתכן, הרבה שנים הייתי לבד בתעשייה. אבל אני רוצה להגיד לכן משהו חשוב – אני הצלחתי להתברג כצלמת כי הבנתי איך התעשייה הגברית עובדת ושיחקתי לפי הכללים והחוקים שלה, ואני רוצה לבקש מכן לא לעשות את זה, לא לאמץ את הקודים החברתיים הגבריים, ולהביא לתוך העבודה דווקא אתכן, עם כל הנשיות שלכן"

המשפט של איבון הולך איתי בכל יום צילום. ברגעים של חוסר ביטחון, אני נזכרת בו ומנסה לשמור על האני העצמי, הנשי והכנה שלי על סט הצילומים. לאתגר את עצמי ולא ליפול לאותן המלכודות שעליהן היא דיברה

עמית חכמוב, על סט הצילומים של הסרט "בן ממשיך"

כחודש אחרי הקמת הפורום, נסעתי לפסטיבל קאן עם סרט קצר שצילמתי התקבל לתחרות cinefondation ("בן ממשיך" סרטו של יובל אהרוני), את כל מי שפגשתי שאלתי אם הוא מכיר צלמות קולנוע, כמעט לכולם לקח רגע של מחשבה להיזכר, ואז, במקרה הטוב, שלפו לי שם אחד ובמקרה הפחות טוב אמרו לי "אני בטוח שיש, אבל אני לא מכיר". באחת השיחות, מישהו סיפר לי שהצלמות בגרמניה וארה"ב גם התאגדו וכשחזרתי לארץ, יצרנו איתן קשר. שמענו שהן נאבקות על תנאי שכר שווים בין נשים לגברים וגילינו גם שבגרמניה יש 40 צלמות על אוכלוסייה של 80 מיליון איש, נראה שהמצב בעולם לא שונה.

השנה בטקס פרסי האוסקר, רייצ'ל מוריסון היתה האישה הראשונה שמועמדת בקטגוריית הצילום מזה 91 שנה. מרגע הכרזת מועמדותה, התחלתי לעקוב אחריה באינסטגרם. דיברתי עליה ועל זה בכל הזדמנות אפשרית. באחת השיחות עם חבר צלם, הוא אמר לי שהוא חושב שהיא צלמת גרועה ושהיא בטח קיבלה את המועמדות מטעמים פוליטיים. כעסתי עליו, אבל לקחתי רגע, וניסיתי לנסח מה באמת מרגיז אותי באמירה הזאת. הבנתי שלא באשמתו, הוא פשוט לא מצליח להבין את גודל הבשורה מנקודת מבטי. מה זה אומר ואיך זה משפיע עליי שצלמת לראשונה, מזה 91 שנה מתמודדת לפרס הצילום באוסקר. איך נשמע אצלי באוזניים קול ניפוץ תקרת הזכוכית הזאת. כמה מבחינתי זה עוצר נשימה. איך הדיון סביב הפוליטיקה של פרסי האוסקר, לא רלוונטי כאן. מה שעבר על רייצ'ל סביב מועמדותה היה מרגש ומעורר השראה עבורי. הבנתי כמה הייתי זקוקה למודל לחיקוי.

כשמכריזים על זן נכחד, מתחילים לייצר אותו באופן מלאכותי ולשחרר אותו לטבע, לדעתי זה צריך להיות הצעד הבא שלנו, להיכנס לבתי הספר לקולנוע ולהתחיל "לייצר" צלמות נוספות. מבטיחה שנשחרר אותן לטבע.

***********

הנשים שמאחורי העדשה – לכבוד שבעים שנה לקולנוע הישראלי סינמטק תל אביב שם פוקוס על הנשים שמאחורי העדשה – צלמות בקולנוע הישראלי. הקרנה של סרטים קצרים ושיחה עם ארבע מחברות פורום הצלמות: עמית חכמוב, עמנואל מאייר, טניה אייזיקוביץ' וזוהר מוטעין. מנחה: ליאור אלפנט, יו"ר פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל. יום ו', 20.4, בשעה 14:30, סינמטק תל אביב – כניסה חופשית ללא עלות

עמית חכמוב היא בוגרת מכללת ספיר, מהרגע שסיימה את לימודיה החליטה להתחיל לצלם ובחמש השנים האחרונות מתפרנסת מצילום. צילמה עבור ערוץ 10 ("בייבי בום") וסרט שצילמה לאוני ת"א – "בן ממשיך", התקבל בפסטיבל קאן לתחרות הכי יוקרתית בקטגוריית הסרטים הקצרים בפסטיבל. כמו כן, לקחה עמית חלק בסרט דוקומנטרי של יס דוקו, "אחרייך" – שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל ירושלים אחרון.

אוסקרצלמות קולנועקולנוע ישראלי