אופירה אסייג יכולה להסתדר מצוין בלי אייל ברקוביץ'

שבוע שלם של שרב יבש ורק ביום שישי בשש בערב הבנתי שלמעשה נפתחו שערי הגהנום. לא שידור אחד – אלא שניים, גבירותיי ורבותיי. ארבע שעות של סוף השבוע השקיעו בערוץ 12 בתכנית של אופירה וברקוביץ', ארבע שעות שלמות של טריפ טלוויזיוני רע.

את השידור הראשון ביום שישי פתחו אופירה וברקוביץ במהלך מפתיע ובכל זאת, הכי צפוי שיש, עם הקריפטונייט של הציבור הישראלי- אמיר חצרוני. מזה שנים כבר ברור לכולנו שאת חצרוני מנחיתים באולפנים שרוצים לפוצץ ומיד לערוך לקטע ויראלי, ומהרגע הראשון היה קל לנחש איך ההתנצחות הזו תסתיים. אבל בעוד אופירה, האישה שמגלמת בתוכה את כל מה שאמיר חצרוני חולם לבעוט בחזרה לצפון אפריקה, התעקשה לפתוח בשיח, הגבר שלצידה בילה את הדקות הראשונות של הריאיון במצב אפאטי ואז פצח עם חצרוני בדיאלוג חירשים שהזכיר התגרויות הדדיות של ילדים בני ארבע-עשרה במגרש הכדורסל השכונתי ("שמן", "מכוער", "מטורף") יותר מאשר ראיון של שני גברים בני חמישים.  ריאיון עם הפרופסור הנאלח ההוא, הוא בבחינת חרב פיפיות- או שאתם נותנים דרור לרפש שיוצא לו מהפה, או שאתם מבזים את עצמכם במריבה איתו. אך, כמה נורא להודות, ביזוי עצמי הפך כמעט לפינה קבועה אצל אופירה וברקו.

אמנם הזוג המיוחד הזה הצליח לברוא משבצת טלוויזיונית חדשה בשעות שהיו שמורות עד כה לשידורים חוזרים של תכנית בישול שנשלפו ממעמקי המדפים, וזה הישג אדיר. אבל באיזה מחיר? הרי מתוך החברה המשוסעת למכביר שהפכנו להיות, ישראל זקוקה לאנשי מדיה בעלי אמירה וחזון. במקום זה קיבלנו מה שמרגיש כמו עירוי של מי שופכין, ביב שכולו מתלהם, גס רוח, גזען ושוביניסטי. רובו המכריע מגיע ממי שהיה פעם אחד הספורטאים המבריקים שידעה מדינת ישראל.

הכדורגלן הפנומנלי שידענו כאייל ברקוביץ' מת מוות טרגי ומתוך עורו קרע את דרכו החוצה one man show של דעות קדומות ואכזבה ציבורית. ומופע האימים ההוא לא פסח גם על סוף השבוע האחרון. בשיחה עם טיטי איינאו, למשל, הוא תקף אותה על התעוזה הנוראה שלה להעיר על אפליית הקהילה האתיופית בישראל, וכמובן הניח שהגעתה לציון היוותה עליה מידית ברמת החיים, שהרי, אם הגיעה מאפריקה היא ודאי ישנה כל ילדותה על חציר בתוך לול תרנגולות. את קורין גדעון – בת 25, בעלת תואר במשפטים, ומובילה שלוש תכניות טלוויזיה – הוא בירך בשאלות על עליה במשקל בעקבות הנחייתה בתוכנית "בייק אוף", והודיע שלא יגיע לחתונתה, כי חתונות מופרדות "זה לא מעניין". מה יותר מעניין? לרכל עם פאנל המצילים שהגיע לאולפן (מה?) על סיפורים עסיסיים מהחוף, וללקק לנבחר הציבור המאוס אורן חזן, שרוצה עכשיו לרוץ לראשות העיר תל האביב (מה?!). הנוכחות של אייל ברקוביץ על המסך עייפה אותי כמו לעשות את הג'ירו ד'איטליה בחום של 37 מעלות, בזמן שרק ביליתי ארבע שעות שלמות בסוף השבוע בצרחות על הטלוויזיה- אלוהים אדירים, אייל, אם שאלת שאלה, תן להם לענות.

צוין בפניי בעת קיטוריי בעבר שאייל ברקוביץ דווקא מראה עקומת השתפרות מסוימת מאז הפרובוקציה הראשונה שלו, אי אז עם מני נפתלי. אבל התהליך הזה ארוך, מייגע ומביך את כל המעורבים בו. אני לא מבינה למה אומה שלמה צריכה להחזיק לאייל ברקוביץ' את היד עם כניסתו והסתגלותו אל עולם המבוגרים, אם הוא בן 46. ברקו אמור לדעת שריאיון בתכנית אקטואליה בטלוויזיה לא מתנהל עם אותו הז'רגון ואותה תרבות הדיון כמו הפרלמנט של שישי בבוקר, או שיחת שבת בצהריים עם המשפחה על גרעינים בחצר. על קיטוריי הרבים משיבים לי שאייל ברקוביץ' הוא ה"ישראלי המצוי", אבל זה עלבון לישראלים כי ברקוביץ' עצמו מעיד שדמותו בטלוויזיה היא אפילו לא ברקו המצוי. אגב, כמו אייל ברקוביץ' גם אני גדלתי לאורך מרבית חיי בנהריה, וראו, הפלא ופלא, אני יודעת לסתום את הפה כשמישהו אחר מדבר.

לצד ברקוביץ' נמצאת אופירה אסייג, שדווקא מצטיירת כאישה משכמה ומעלה. בהתחלה חשבתי שדעתי הטובה עליה הושפעה משום ההשוואה המידית לאייל, שמול הוולגריות חסרת הגבולות שלו קל להיות מתויגת כחצי הבוגר של הזוגיות ההזויה הזו, אבל גם בבחינת התפקוד של אסייג לבדה היא הרשימה אותי. מקריירה של סחיטת ראיונות בחטף מכדורגלנים מיוזעים בסוף המשחק וניהול אתר ONE כמתחרה ראוי לאתר ערוץ הספורט, ועד תכנית רדיו שלא דורשת כריזמה ואישיות גדולה מדי כמו על המסך, אופירה נחתה לתוך האולפן ומיד קיבלה על עצמה את המעמד- היא יודעת איך להגיש, איך לנצח על ראיונות וגם איך לסכם אותם (אתגר אדיר, בעיקר כאשר מדובר בחברי כנסת), איך לשלוט באווירה באולפן ולעבור משיחות על ענייני מלחמה לראיון מביך נוסף עם פליטי ופליטות ריאליטי, וכמובן- איך לתקשר עם בני אדם אחרים בלי לשאוב מיני שמות תואר אינפנטיליים מתוך אוצר המילים של הילדים שלה.

מעבר לזה, חלוקת התפקידים והאחריות ביניהם רחוקה שנות אור מלהיות שוויונית. משיחותיהם של הזוג במהלך השידור מסתמן בבירור שברקוביץ' לא מעורב בהפקת התכנית ולא בעריכתה, ולעתים הוא גם לא יודע מי מגיע לאולפן. בעוד אסייג מגיעה לישיבות הפקה, מעורבת בבחירת המרואיינים, משתתפת בבניית הליינאפ, קוראת תחקירים, מגיעה עם שאלות, מקריאה את כל הפתיחים והסגירים בתכנית, מציגה מרואיינים, שואלת שאלות, מביעה דעות מושכלות, ותרה באסרטיביות אחרי סקופים, אייל ברקוביץ' יושב לידה על קצה הכיסא ומחכה לעשות בלאגן, בידיעה שאופירה תרגיע את הרוחות ותמשיך לנהל את העניינים. לפני הצבא התנדבתי בירושלים עם ילד בן שמונה שסבל מהפרעת ADHD חמורה והדינמיקה בינינו הייתה זהה. סתם שתדעו.

אבל בכל זאת, יש לתכנית פוטנציאל אדיר. מה רע באישה מזרחית וימנית שסוחבת על גבה אולפן שידור? לי זה נשמע פנטסטי. אז או שברקוביץ' יבחר להתיישר – ולפעמים נדמה לי שהוא כבר ישר ומתעקם בכוונה, בשביל הצ'פחות והסופרלטיבים ברחוב ובסופר לאורך השבוע שאחרי – או שהוא צריך להפוך לפינה בתכנית ואופירה תנהיג אותה – תכנית אקטואליה קצת פחות שמאלנית, קצת פחות מתנשאת, אבל לא כזו שצועקת לכל הערבים ללכת לעזאזל. במרוצת השבועות אופירה אסייג מוכיחה שהיא בעלת דעות מושכלות ועגולות על נושאים רבים, שיש לה את הקסם האישי והנוכחות הטלוויזיונית המתאימה למסך, שהיא מכבדת את המעמד, ומעל כל זאת- שהיא מעוניינת להשתפר ולא להיות מנחה של טריק אחד, המוני ומעייף, ששאוב ממעמקי תכניות הספורט בהן יושבים מסביב לשולחן חבורת צווחנים שמתווכחים על יכולותיו של הקשר השמאלי של הפועל רמת השרון.

אני מבינה שהזוג חברים טובים גם במציאות, והדינמיקה ביניהם היסטרית, אבל אם אכן כך הדבר, ברקו יפרגן לה. הוא יפציע מדי פעם בתכנית ללרלר על האם תהיה מלחמה עם איראן או איך ייפתר משבר הדיור (אתן יודעות, כל תחומי המומחיות שלו), או שאולי הוא ישב קצת בשקט ויישמע לאופירה, שתנהיג את מהלך הריאיון ותשאב תשובות מבאי האולפן. או שאולי אופירה אסייג צריכה לקבל תכנית סולו, איזו שעה או אולי שעתיים מרעננות בנוף המשמים וההומוגני של המסך הישראלי. קשת, קחו עצה- תנו לאופירה להוביל.

אופירה אסייגאייל ברקוביץ'אמיר חצרוניטיטי איינאוקורין גדעון