פסטיבל דוקאביב: ההמלצות הכי חמות לסרטי נשים, מאת נשים ועל נשים

הקולנוע התיעודי ממריא בשנים האחרונות למחוזות חדשים וזוכה לפריחה ממשית. על כך נכתב ודובר לא מעט.  סרטים תיעודיים מוצגים בבתי קולנוע, רבים מהם נעשים באורך סרט מלא, ורמת הצילום גבוהה מאי פעם בזכות התפתחות מצלמות זולות יחסית המעניקות תחושה של צילום "הוליוודי". וכך, דווקא בשנים בהן נדמה שהקולנוע העלילתי קופא על שמריו, הז'אנר התיעודי ממשיך לפרוץ גבולות בכל הנוגע לשפה קולנועית, ויש בו חופש ותעוזה שלמרבה הצער נעדרים לאחרונה מהקולנוע העלילתי. פסטיבל דוקאביב שיפתח בשבוע הבא (17.5) בתל אביב וימשך עשרה ימים, מציע גם השנה שפע של קולנוע תיעודי מהארץ ומהעולם.

בשבוע האחרון הדרתי שינה מעיני וצפיתי במבחר גדול של סרטים כדי ללקט עבורכן המלצות לסרטי נשים, מאת נשים ועל נשים. זוהי רשימת הסרטים הזרים שמצאו חן בעיני במיוחד. בשבוע הבא אתייחס ליצירה נשית תיעודית מקומית.

 "שלך, אחותי", בימוי: איירן לוסטיג.  (ארה"ב)

זוהי, בעיני, פנינת הפסטיבל, ואני מפצירה בכן לקנות כרטיסים לסרט מקסים זה. סרט שהרשים אותי גם בגלל התחקיר הרחב שעומד מאחוריו, גם בפיצוח השפה הקולנועית שלו (פשוטה ויפה) וגם בתוכן הפמיניסטי המוצהר. הבמאית האמריקאית, איירן לוסטיג, אספה מכתבים למערכת שנשלחו למגזין הפמינסטי האמריקאי הראשון, מיז, בשנות השבעים. בשנותיו הראשונות הוצפה המערכת במכתבים מנשים הצמאות להשמעת קולן בנוגע לדיכוי נשים, וכן בעיות שונות הקשורות לחיי מין, זהות מינית, ועבודה בזנות.

הבמאית בחרה מכתבים יפהפיים ונוגעים ללב המספרים סיפור אישי יחודי. היא ליהקה נשים בנות זמננו התואמות לפרופיל של כותבת המכתב, מבחינת גיל, עיסוק, גזע וסיפור חיים. ההלימה בין מי שמקריאה את המכתב למי שכתבה אותו במקור מופלאה, וניכרת ההתרגשות שאוחזת במי שמקריאה את המכתב. לאחר מכן הקוראת מגיבה ומספרת איפה הדברים עומדים היום מבחינתה. למרות שזהו סרט העשוי ממונולגים ("ראשים מדברים") בלבד הוא מרתק, אסתטי, ובלתי נשכח.

"שלך אחותי, בימוי: איירן לוסטיג –  הטריילר

"המשוררת", בימוי: סטפני ברוקהאוס, אנדי וולף. (גרמניה, ערב הסעודית)

(ישודר גם בערוץ 8, הוט)

האסתטיקה אמנם רשלנית למדי, אך "המשוררת" הוא אחד הסרטים המעניינים והכובשים שראיתי, בזכות האשה האמיצה והעוצמתית שבמרכזו – המשוררת היסה. כצופים, אנו לא זוכים לראותה, משום שהיא עטופה בכיסוי ראש ורק עיניה חשופות וקולה נשמע. סיפורה מתחילה כשהיא מבקשת להשתתף במשחק טלוויזיוני בערב הסעודית "משורר המיליון", בו נבחר מדי שנה משורר השנה. במשחק משתתפים גברים בלבד. היסה מחליטה, בעצת בעלה, שכדי למנוע מהומה מיותרת, היא  תעלה לבמה כשהיא מכוסה בבורקה שחורה המסתירה כליל גם את עיניה. אולם המשוררת מתקשה להקריא מהדף את השיר שלה, ולא מוצאת את היציאה מהאולפן. לכן, סוכם בסופו של דבר, שתעלה ב"ניקאב" – כיסוי מלא מבד שחור המתיר פתח צר לעיניים. כך היא גם מתראיינת לסרט.

וכשהיא עולה לבמה ומקריאה את שירתה, הגברים בקהל ובחבר השופטים, (היא האשה היחידה באולם של מאות אנשים) לא יודעים אם לצחוק או לבכות משום שכל שירתה טוענת לזכויות האשה וחירותה.

אישה היא הרוח של החברה, מסבירה היסה. כשאתה סוגר את האישה בבית, מוציא אותה ממוסדות החברה, ומפריד אותה לחלוטין, אתה לוקח מהחברה את הרוח שלה. וכך הופכת החברה לזדונית, אלימה ומושחתת.

הנוקשות הדתית החלה בסעודיה בשנות השבעים. השפע הכלכלי שהביא איתו הנפט גרם להתפקרות כללית, ובעקבותיה השתלטו קיצוניים מוסלמים על הרשויות המרכזיות והחלו לאכוף ולחנך לדתיות. נשים אולצו ללבוש שחור ולכסות עצמן כליל. היסה מסבירה שכיסוי הראש נועד במקור הקדום כדי להגן על עורה של האשה מהשמש המדברית הקשה. כמו כן בחברה קדומה כשלא היו משטרה ושלטון מסודר, אשה היתה מוגנת פחות, לכן כשהיא בחוץ, לבדה, היה עדיף לה לכסות את עצמה.

בשנה האחרונה מורגשת בסעודיה רוח של שינוי. רק לאחרונה הודיע המלך שהוא מתיר לנשים להוציא רישיון נהיגה. יום האשה אפילו צוין השנה. מן הסרט משתמע שלמשוררת יש חלק לא מבוטל בשינויים שעוברת החברה הסעודית.

"המשוררת", בימוי: סטפני ברוקהאוס, אנדי וולף – הטריילר

 "הרבה ילדים, קוף וטירה", בימוי: גוסטבו סלמרון. (ספרד)

סרט מדליק ובמרכזו ג'ולייטה, אשה ספרדיה, אם לשישה ילדים וקוף, כבת שמונים, שלא מפסיקה לדבר לרגע. סהרורית יצרית ושמנה. רגעי השתיקה היחידים שלה מתרחשים כשהיא טובלת ביסקוויטים בקפה. כל חייה חלמה לגור בטירה מהאגדות, ויום אחד, לפני כעשרים שנה, ירשה סכום כסף לא מבוטל וקנתה טירה לה ולמשפחתה. אך כל חלום סופו להתפוגג. יום בהיר אחד ילדיה מגלים שצברה חובות אדירים, והבנק עומד לקחת את הטירה הממושכנת.

בעיה. האם בזבזנית ואגרנית כפייתית, והטירה העצומה עמוסה בדברי אמנות וחפצי נוי. המשפחה המרוששת שוברת את הראש כיצד להוציאם מהטירה (נדרשות לכך כעשר משאיות) ואיך למכור אותם. ההובלה, מסתבר, יקרה, והילדים, שישה במספר, מחליטים לארוז ולהעבירם לבד.

המתעד הוא גוסטבו, בנה של גולייטה, והוא מתמקד בתקופת הפינוי, ובמקביל משתמש בארכיון מרשים של צילומים מתקופות שונות של חיי המשפחה בטירה. לא, זה לא סרט "חשוב", אך זוהי הסתכלות מלאת הומור על אשה שיורדת מנכסיה, נפרדת מרכושה, ובמקביל גם מחייה.

 "הרבה ילדים, קוף וטירה", בימוי: גוסטבו סלמרון – הטריילר

סרטי נשיםפסטיבל דוקאביב