ג'ודי ניר מוזס ואלירז שדה מצליחים לרדת אפילו נמוך יותר מאופירה וברקו

אחרי ששרדתי ארבע שעות שלמות עם אופירה אסייג ואייל ברקוביץ' בשבוע הקודם, את שעות הערב המוקדמות של יום שישי האחרון ביליתי מול ג'ודי ניר מוזס ואלירז שדה, בתוכנית האירוח החדשה שלהם – "הדו"ח השבועי" (ערוץ 13, "רשת"). ומה אני אגיד לכן? אם כל קוץ במדבר הוא פרח, באותן השעות הרגשתי כאילו ברקו הוא שושן אמיתי.

הזוג המוזר, מוזס את שדה, התחיל את התוכנית בדיאלוג מקרטע שמיד ביסס את איכות הכימיה ביניהם – שמן וחומץ. לא ברור מה הקשר בין שניהם מלבד הופעות מקריות במדורי הרכילות והעובדה ששניהם עשו קריירה במקרה ומכלום.

לפי התוכנית הראשונה, חלק נכבד מ"דו"ח שבועי" יוקדש ללעיסת אירועי "האח הגדול" – תכנית הדגל של "קשת", עד תום. האם אלירז יישב וייחלק עצות כמו וטרן של מלחמת ויאטנם לחיילים הצעירים בצבא הרייטינג? האם ג'ודי תחלק סופרלטיבים שאיש לא ביקש ובדיחות בטעם רע, מעצם היותה חובבת רייטינג מושבעת לעצמה ובעצמה? לא ברור.

ג'ודי ניר מוזס ואלירז שדה, צילום: אוהד קאבו

 

מה שכן היה לי ברור זה שכיף לא הולך להיות כאן, כי המרואיין הראשון לפנתיאון התכנית הוא אורן חזן (לעוקבים אחר הפרקים הקודמים – כן, שוב, לעזאזל). חבר-הכנסת המוקצה מכלה את ימיו בהופעות ארעיות בקליפים ותכניות לרלורים עם אפיל של ליקוי חמה – אל תסתכלו ישירות אל המסך, אחרת יישרף לכן המוח. שוב הוא עושה לנו טיזינג עם המירוץ לראשות עיריית תל אביב, ומתחבט באלטרואיסטיות בין מאות המתקשרים מתל אביב שמבקשים שיבוא למלוך עליהם, לבין מאות המתקשרים מקצוות ישראל שמתחננים שימשיך להיות הקול שלהם בכנסת. לא ברור לי למה לכל מדינת ישראל יש את הטלפון של אורן חזן. אולי הוא מסדר להם כניסה חינם לאומן. בכל אופן, יושבים שם השלושה ומתבדחים, ואני עוצמת את העיניים – פריטות גיטרה מתגנבות לאזניי ואני מתחילה לזמזם לעצמי את "נרקומן ציבור" של מאיר אריאל. אז תגידו, חברים, מה באמת אתם עושים בין דיבור לדיבור?

בהמשך הגיע פאנל על המצב הבטחוני בכיכובם של רוני מאנה, הקרדשיאן הישראלי מינוס כל מה שבאמת מעניין בקים, יחד עם אמירה בוזגלו ורון קופמן, שהאמת שהם בסדר, ממש בסדר גמור, אבל רק אלוהים יודעת מה הקשר ביניהם לבין המצב הבטחוני בישראל. בתוך השיחה חסרת הטעם הזו, שהאנרגיה שלה הזכירה יותר צרחות של פרשנים בתכנית ספורט מאשר את הפאסון הנפיץ של רוני דניאל, ניר-מוזס עצרה את הדיון פעמיים בפתאומית לטובת כמה שאלות באמת, באמת מדהימות. בשלב מסוים היא עצרה את הדיון בהנחתת כפות ידיה על השולחן וזעקה לשקט כדי לשחרר לחלל האוויר את השאלה הכי חשובה של הערב – "האם המצב הבטחוני יעזור לנו מחר באירוויזיון?". או אז נכנסתי למצב קטטוני מההלם, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, עד שהכלבה קפצה על הספה לצידי כדי לבדוק אם עדיין יש לי דופק.

בהמשך הגיעו ג'ני צ'רוואני ואדם סרור לביקורת אנתרופולגית על הדיירים בבית האח, כולל גיחה קצרה בחזרה של רוני מאנה להזכיר לכולם שהיפהפיה הצעירה שיושבת לשולחן היא אשתו, מה שהופך אותו לפחות קים קרדשיאן ויותר קריס "גם אני! גם אני!" ג'נר. לבסוף קינחו מוזס ושדה בשיחה על האירוויזיון עם הזמרים חובי סטאר ואימרי זיו, אשר שיתפו מחוויותיהם בתחרות. בקיצור, איזה בלאגן.

 

מתוך הבורדל הזה הסקתי בעיקר שאין שום דבר לראות בטלוויזיה. אין כאן תוכן ענייני, אין כאן צניעות, ואף יותר מכך – שעתיים של מגלומניה טלוויזיונית שחשבתי שהתפיידה החוצה מהמרקע עם פרישתו של יאיר לפיד לפוליטיקה. תגידו, "רשת", האם אלו האנשים שמצאתם כראויים ביותר לזמן מסך? אלו האנשים שתרצו שיברברו ברקע מול העיניים של הילדים שלכם?

לאלירז שדה אין באמת אג'נדה בתכנית, והאופי שלו מזכיר את מפיות התחרה שסבתות אשכנזיות שמות על הטלוויזיה שלהן יותר מאשר אדם שמסוגל להוביל שעות שידור. אבל הדבר הכי מדכא הוא ששדה באמת נשמע ונראה כמו בחור לעניין – כשהוא לא מנסה יותר מדי להעלות את מניין הצופים לתכנית. בחייאת, בשביל מה אתה צריך לתת צ'פחות לאורן חזן ולזרוק לאוויר בדיחות של דוד שיכור בחתונות? אתה לא נראה כזה.

ג'ודי, לעומתו, היא דווקא כן בעלת כריזמה – אך לצערי מדובר באישה שמורידה את הפמיניזם שלי לעתים לשפל. עם רזומה מרשים שהונע בעיקר משם משפחה מוכר והסתכם בבדיחות גזעניות על אובמה וכינוי חבר-כנסת מכהן "יהודי-נאצי" (וזה לא בסדר גם אם זה בצלאל סמוטריץ'), נראה שהדלק שלה היום כולל בעיקר התבטאויות בעייתיות בעברית בינונית, אך בטון של שדרנית רצינית. לקרוא לראש הממשלה "ביבי הקיסר" ולהוביל את הדיון עם אותו הפאנל הבטחוני-עאלק המדובר לתחרות של מי יקרא לנשיא טראמפ "מלך" יותר פעמים – זה לא דיון פוליטי, זו תסמונת שטוקהולם.

ג'ודי ניר מוזס ואלירז שדה. צילום מסך, רשת

 

יש משהו נעים בטלוויזיה משעממת ומונוטונית כמו אצל האמריקאים, בקולות צלולים ובמילים מושחזות, בשלל מנחים שצוחקים בדיוק על אותם הדברים, מניעים את המאבק איזה שני סנטימטרים קדימה בכל פעם ואז מביאים איזה שף לבשל ארוחה צרפתית או ילדה בת חמש שיודעת לשיר אופרה באיטלקית ונגמר הסיפור. אבל זה כיף גדול, כי אז התוכן הופך לנושא המרכזי על המרקע – לא האנשים שפולטים אותו החוצה. שם, עבודה טובה מביאה אנשי תקשורת וקומיקאים אל המיינסטרים, במקום לבעוט לתרבות בראש ולהתפרץ לתוך תודעת הציבור באגרסיביות.

מסך הטלוויזיה שלי הפך באחרונה לאסופת דמויות שרובן לא מייצגות שום דבר, לא מספקות שום נושא מעניין לשיחה, דשות בזבל טלוויזיוני או תרבות-פופי אחר  כאילו היה זהב, מבזות את השיח, מנמיכות אותו בכוונה, לעתים, מעדיפות כמות על איכות, אוהבות את עצמן יותר מאשר את המקצוע, משוכנעות שמגיע להן שכולם יראו אותן, מספקות לי אפס ערך מוסף ועשרות חרדות חדשות באשר לגורל האנושות. ואני, שקטונתי מלשנות את העולם, כשאני חייבת לחוות רגש אמיתי ולראות רגישות אנושית והתרגשות כנה וכישרון עילאי – אז אני מוצאת את עצמי כבר שבוע מריצה בלופים את כל קטעי השיא של נטע ברזילי. כן ירבו כמוך.

ג'ודי ניר מוזסהאח הגדולטלוויזיה