"ככה זה": איך דנה מודן גרמה לנו להתאהב באישה הכי אפרורית על המסך?

"אבא", אומרת לאסי כהן בתו הטלוויזיונית, "שמנה זה לא קללה, זה מצב".

את ההבחנה הזו היא זורקת עלינו, הצופים, שני רגעים אחרי שהיא תופסת אותו במיטה עם הדמות שמגלמת דנה מודן בסדרה, ורגע אחרי שהיא מתרה בו – "אני פשוט בהלם שזה הטעם שלך. לפחות עם מישהי שווה, לא עם הפרחה השמנה הזאת".

לשורות הללו אחראית מודן בעצמה, מי שיצרה את הסדרה "ככה זה", שפרק הסיום שלה שודר אתמול בערב.

על הנייר, יוצר יכול לעשות מה שבא לו. הוא יכול להגשים חלומות באמצעות הדמויות שלו והוא יכול להתעלל בהן, להעליב, לכתוש, לנפץ את עולמן. אבל מה קורה כשיוצר כותב דמות שהוא עצמו עתיד לגלם? כמה רחוק הוא יכול ללכת? עד כמה יהיה מסוגל לנתק את האגו מהיצירה ולאפשר לדמות לעמוד בפני עצמה?

גם אם דמותה חסרת השם של מודן ב"ככה זה" היתה מתאפיינת קצת פחות בעליבות, היה ניתן לנקוט בסלחנות כלפי מודן. בכל זאת, לא מדובר בשחקנית שמקבלת לידיה טקסט ועליה ליישר איתו קו, מדובר פה באם-כל-הפריבילגיות – לכתוב דמות ואז לגלם אותה. הזדמנות נהדרת להרים לעצמך קצת, או לפחות, לא להוריד מעצמך יותר מדי.

אבל דנה מודן לא מחפשת להרים לעצמה. לפחות לא לדנה מודן הפרטית. כמי שנאמנה לאמנותה ברגישות הכי גדולה שנצפתה כאן בעת האחרונה, מודן עיצבה לעצמה דמות שמשרתת את היצירה באופן כל כך עמוק, עד שנדמה שהדמות היא לעיתים היצירה עצמה.

כי "ככה זה" היא אולי יצירה על יחסים בין גבר ואישה, או אולי על בדידות אנושית, אבל לפני הכל זו יצירה על נשים. תקראו לזה נשים במאה ה-21, נשים ב-2018, נשים בישראל, או נשים בעולם. "ככה זה" היא פשוט סדרה על נשים ועל כל מה שחסר בעולם כדי להפוך את הסדר המקובל ולאפשר להן להיות קודם כל בני אדם ורק אז, אם בא להן, גם נשים.

לא מחפשת להרים לעצמה. דנה מודן ב"ככה זה", צילום מסך

 

אנחנו יכולים לספר לעצמנו שהעולם הולך למקום טוב יותר, שדימוי הגוף המעוות שהכתיבו לנו במשך דורות סוף סוף מתחיל לחמוק מהתודעה שלנו, מפנה את מקומו למודלים גדולי מידות עם קוקיות וסירוב תקיף להיות הצעצוע של מישהו. אנחנו יכולים להאמין שלנשים מותר כבר להיות הכל ושהן לא מוכרחות לשבץ את עצמן בתבניות שעוצבו עבור אמותיהן וסבתותיהן.

ואולי אנחנו אפילו צודקים. כי משהו בהחלט קורה בעולם, וזה לא משהו שהתחיל היום או אתמול, זו התנועה המתמדת שמאפיינת מהפכות. לפעמים הן רק פכפוך מים עדין ולפרקים הן סוחפות בגלים מפתיעים. הנוכחי הוא #metoo, אבל יבואו עוד אחריו, וככל שהזמן יחלוף כל פכפוך כזה וכל גל כזה יהיה לחלק קטן משינוי גדול שכבר לא נוכל לזהות מתי בדיוק הוא קרה.

אבל בינתיים יש לנו את ההווה. וההווה הזה, שונה ומסעיר ועשיר בתמורות ככל שיהיה, לא בשל להכיל את האנושות על קשת גווניה. נכון, מותר לנו להיות הכל, אבל האם מותר לנו גם לא להיות שום דבר? האם כפי שמותר לנו להיות דמויות צבעוניות וחריגות וגדולות מהחיים, מותר לנו להיות גם אפורות, בודדות, שקופות מרצון?

פה טמונה גדולתה של "ככה זה". במהלך כל אחד מפרקי הסדרה, דמותה של מודן שובה שוב ושוב את לב הצופה – דווקא בזכות החד-גוניות שלה. אין בה שום דבר שאמור לכבוש מישהו לפי אמות המידה הרווחות כאן.

דמותה של מודן היא דמות חסרה – היא חסרת שם וחסרת עבודה (כלומר יש לה שם ויש לה עבודה, רק שאלה לא נחשפים בפנינו); היא חסרת זוגיות וחסרת ילדים, וככל הנראה גם חסרת חברים. לעיתים נדמה שנכסיה היחידים, פיזיים ורגשיים גם יחד, מתכנסים לתוך הדירה הצנועה שהורישה לה סבתה ובה היא מתגוררת.

אבל דווקא היעדר הפרטים הביוגרפיים הללו מאפשר לצופים להתמלא. להתמלא בחיבה ואהדה כלפי בת-אדם שרק מבקשת לחיות את חייה. אלו לא הכמיהה להצלחה או ילדים או אהבה או מגע שמניעים אותה, גם אם אלה דברים שהיא מתחבטת לגביהם מפעם לפעם. וכך היעדרם של כל אלה, לפעמים באופן מפורש ובוטה עד כאב, לא מרסק אותה. חייה של דמותה, כפי שהם מוצגים לנו, חפים משיאים וחפים מהתרסקויות. דווקא בתווך הזה שביניהם, התווך שבתוכו מתקיימים רוב החיים של כולנו, אפשר למצוא את האדם. בחד-גוניות של חייו, בהתנהלותו הבלתי מחפשת בתוך ימיו, בעובדה שהוא שואף ונושף והרצף הזה מייצר עבורו נשימה.

אלף גוונים של אפור, שם מתנהלים החיים של כולנו. דנה מודן ב"ככה זה", צילום מסך

 

כל הגדולה הזו לא היתה מתקיימת אילולא הדמות הראשית היתה מגולמת על ידי מי שיצרה אותה. זהו לא עוד פרט טריוויה נחמד בדבר יצירה – במקרה הזה, זו העובדה שהופכת את היצירה הזו לעוצמתית כל כך, לבעלת פוטנציאל אמיתי ליצור השפעה. דרוש אומץ כל כך גדול לדעת שזו את שעומדת להופיע מיוזעת ומתנשפת מיד בסצנה הראשונה בסדרה ובכל זאת לעצב כך את הדמות. דרוש אומץ גדול עוד יותר לאפשר לדמויות אחרות להתייחס לדמותך כאל שמנה וזקנה, ובאחד משיאי הסדרה אף לשדך לעצמך גבר בן 65 (לכאורה כדי שבמאזן הכוחות של עולם הדייטים האפל תהיה ידך על העליונה), רק כדי שאפילו הוא ישתעמם ממך ולא יביע בך כל עניין.

יש כל כך הרבה רגעים כאלה ב"ככה זה". רגעים של רווקה מבוגרת, לא מטופחת במיוחד, בודדה, מטרה נוחה לעלבונות, שהם עוצמתיים גם בפני עצמם, אבל עוצמתם מתחזקת בכל פעם ששורת הקרדיטים מופיעה על המסך ומזכירה מי אחראית להם. מי העמידה את עצמה, גם אם בנעליה של דמות פיקטיבית, מול העולם, ואמרה – 'תראו, ככה זה'.

דימוי גוףדנה מודןסדרות ישראליות