על הספקטרום: מה מבדיל את הסדרה החדשה של yes מכל מה שראינו עד היום על אוטיזם?

תאים משפחתיים לא מתפקדים מספקים חומרים נפלאים לקומדיות.

משפחות קונור ובאנדי המיתולוגיות (מ"רוזאן" ומ"נשואים פלוס", בהתאמה) הן דוגמאות טובות לכך. משפחות מהסוג הבלתי-נעים לצפייה לפעמים, שמקיאות החוצה מהמסך את כל מה שעצוב בעולם הזה, ועוטפות את זה בפאנצ'ים קומיים עכורים, רק כדי להעמיק את השריטה שהן חורטות ממילא בנפשו רודפת האסקפיזם של הצופה. אם לא נצחק אז נבכה, לא?

את "על הספקטרום" שעלתה השבוע ב"יס" מכנים יוצריה "קומדיה עצובה". התיאור הזה די מדויק, שכן בשתי מילים בלבד הוא מצליח לסכם את חווית הצפייה בפרק הראשון של הסדרה, שנכתבה על ידי דנה אידיסיס וזכתה החודש במקום הראשון בפסטיבל "Series mania" הצרפתי. עשרים וארבע הדקות של הפרק לא מרגישות כמו לחיצה גסה על כפתורי הרגש, כפי שנדמה שיצירות אחרות העוסקות בלקויות אנושיות עושות בדרך כלל. זה מרגיש יותר כמו רפרוף עדין מעליהם. וכטבעו של רפרוף, הוא מבקש לגעת-לא-לגעת, לשאול-לא-לשאול, וממילא לא להשיב על דבר. את הרפרוף המוצלח הזה יש לזקוף בראש ובראשונה למוטיבים הקומיים של הסדרה. לאורך הצפייה, מורגש היטב המאמץ של היוצרים להתגבר על החשש מלהגחיך את מקורות ההשראה שלהם ולחטוף מבול של צקצוקי לשון מטעם אבירי הפוליטיקלי קורקט.

 

לא דומה ל"פלפלים צהובים" וגם לא ל"איש הגשם" – הסדרה החדשה מבית yes, "על הספקטרום"

 

גיבורי הסדרה, שלושה צעירים על הרצף האוטיסטי אשר חולקים דירה בדיור מוגן ברמת גן, נחשפים מהרגע הראשון כבני אנוש שמתנהלים בחוסר התאמה מול עולם שתובע מהם להתיישר לפי כללים – כללים אשר אין להם הרבה עניין בהם ושחלקם חסרי משמעות עבורם.

וזה הכל בעצם. אין כאן שום ניסיון לכפות על הצופים הזדהות עם האוטיסט הפלאי שעולמו הקסום סמוי מאיתנו ושבוודאי, כפי שבירכו האלים את העיוור בחוש שמיעה יוצא דופן, כך חננו את האוטיסט בכישורים אקזוטיים שיפצו על לקויותיו ההתפתחותיות-תקשורתיות ("איש הגשם" ו"פלפלים צהובים" הישראלית הן רק שתי דוגמאות ליצירות שהתמקדו בכישורים כאלה).

הוויתור על נרטיב מפייס שכזה מאפשר לסדרה להיות יצירה קומית שנונה ומענגת. הדיאלוגים פשוטים, אך עם זאת חדים להטריד, באופן שבו הם מעוררים לא פעם תהייה בדבר מיהו ומהו הנורמלי. כך למשל, המדריכה השיקומית של השלושה מנחה את רון, חנון מחשבים עם אספרגר, בדרך לראיון עבודה: "תחשוב חיובי – יהיה חיובי". "מה הקשר?" הוא משיב לה, בפשטות שחודרת תחת עורו של כל מי שניסה להניע משהו בעולם הזה פעם באמצעות כוח המחשבה.

השטן הקטן שעל הכתף של כולנו. ניב מג'ר ב"על הספקטרום"

 

רון הוא השטן הקטן שיושב על כתפן של יתר הדמויות, ובעצם על כתפו של כל אחד מאיתנו. שטן חריף ולא מנומס שאומר את מה שאף אחד לא רוצה לשמוע ודוקר איפה שהכי כואב. מגלם אותו, באופן מהפנט למדי, ניב מג'ר. את עמית, ילד-איש שובה לב, מגלם בן יוסיפוביץ' החינני, ונעמי לבוב מגלמת את זוהר היפה, אשר לקותה השכלית מחרבת את המציאות אשר הליבידו העירני שלה, ונפשה הכמהה לאהבה, מבקשים ליצור. המיומנות שלה אל מול המצלמה מזכירה מדוע המדיום הקולנועי, או הטלוויזיוני במקרה זה, קיים.

תפקידה המופתי של לבוב בדמותה של יונה וולך (מ"יונה" של ניר ברגמן, 2014) מהדהד מפעם לפעם מתוך זוהר היפה. יש בכך ערך מוסף, ברקע של השחקנית כמי שכבר גילמה דמות פתיינית וצבעונית שחיה במעין עולם משלה. יונה וולך כמובן לא סומנה מעולם כבעלת לקות שכלית או התפתחותית, ואמנם, בעידן שבו רצפים שונים של לקויות הפכו למושגים שגורים כל כך בשפה, עד שכולנו נוטים לאבחון יתר של סביבתנו (ואף של עצמנו), מתחזקת תהייה אחת: מיהו ומהו הנורמלי, ועד כמה התמורות של העידן הנוכחי משרתות את המאובחנים, או שמא עושות להם עוול?

לא רק זוהר של לבוב מוצגת כמי שכמהה לאהבה, אלא גם עמית, שכבר בפרק הראשון פותח בניסיון חיזור אחר מלצרית טובת-לב שהפגינה אכפתיות כלפיו. אפשר רק לקוות שהטבעת אשר העניק לה בתוך קופסת "קרמיסימו" ריקה, מהווה את פתיחתו של מסע חיזור שיתפתח לאורך הסדרה ויחשוף לנו עוד מרצונם של רוב בני האנוש בקשר אנושי. העיסוק הזה, ברצונם של כל סוגי האנשים באהבה, מגע ואינטימיות, הוא עיסוק חשוב שיש בו כדי לשרת את החברה כולה ולהוות תזכורת לכך שאין דבר כזה 'ראוי' או 'לא ראוי' לאהבה.

מתקשרת עם תפקידה המופתי כיונה וולך. נעמי לבוב ב"על הספקטרום"

 

ומה לכל זה ולמשפחות לא-מתפקדות בעצם? נראה ששלושת הגיבורים לא רחוקים מלהוות אחת כזו. הבחירה של היוצרים לרכז את שלושתם בזירת התרחשות משותפת, יוצרת את אותה הסינרגיה הייחודית שתא משפחתי מסוגל להעניק. חמש דקות של נוכחות משותפת של השלושה בדירת השותפים שלהם, מצליחות להוליך אותנו בתוך המערבולת הרגשית המסתחררת מאחורי רוב דלתות הפלדלת, ברגעים הפחות יפים של היום. אותה מערבולת כוללת, בין השאר, חוסר התחשבות במרחב הפרטי של האחר, עקיצות הדדיות ופורקן רגשי בדמות צרחות אימים. אבל כל אלה מסתכמים בסוף בנחמות פשוטות שהשלושה מצליחים לספק אחד לשני, כמו צפייה משותפת בתוכנית טלוויזיה איזוטרית שמרגיעה את הרוחות ואת היום רווי האתגרים שעבר על כל אחד מהם.

לצד כל אלה, "על הספקטרום" לא עוסקת רק בצעירים על הרצף האוטיסטי. גיבוריה הם אמנם כאלה, אבל דמויות המשנה שלה, המטופלות בעדינות ובחן רב, הם מי שסובבים אותם. מדריכה שיקומית, אח מגונן שפורש חסותו על אחותו, מעסיק פוטנציאלי, מלצרית שהופכת למושא לחיזור. לכל אלה יוצקים יוצרי הסדרה את המבוכות, הרחמים, חוסר הסבלנות והאשמה שכל "נורמלי" מרגיש בקרב ה"לא נורמלי". הטיפול בדמויות הללו יוצר תמונה שלמה ואנושית מאוד, שמעוררת סקרנות וציפייה לפרקים הבאים.

כך שאם "על הספקטרום" מתיימרת להיות קומדיה עצובה (או דרמה קומית), היא אכן מצליחה לספק את הסחורה. היא מצליחה להצחיק. אבל הצחוק שמלווה את הצפייה לא מגיע בקרקורים חסרי שליטה ואפילו לא בגיחוכים קלים – זה צחוק פנימי כזה, תוצאה של הכרה במורכבותם של החיים והיותם הכל חוץ מבינאריים.

אוטיזםנעמי לבובסדרות טלוויזיה