הגיבורה של הילדים שלכם יוצאת מהארון

עד עכשיו, שנת 2018, הילדים שלנו כמעט ולא נחשפו לייצוג של קהילת הלהט"ב בתוכניות הטלוויזיה והסרטים שהופקו עבורם. התוכן שמופק לילדים בישראל ובעולם כמעט לא מייצג את החלק הזה באוכלוסייה, שעל פי המחקרים האחרונים מונה לפחות עשרה אחוז (!). למעשה, בסדרות הטלוויזיה לילדים אין להט"ב ואם כבר יש עיסוק בהעדפה מינית, הוא מזערי, זניח ומרומז בלבד. לעומת זאת המילה ״הומו״ נאמרת שוב ושוב על ידי ילדים כקללה. כלומר, את משמעות המילה הזאת הילדים שלנו לא באמת מבינים, אבל זה לא מפריע להם להשתמש בה על מנת להשתלח, לפגוע ולהעליב ילד אחר, שמשהו בו לא נראה להם.

סדרות הילדים והנוער מפוצצות בהורמונים, מערכות יחסים רומנטיות, סיפורי אהבה סוחפים, אבל עד היום אף סיפור אהבה כזה לא נתן ביטוי מספק לאופציה הלהט״בית. כך המשכנו לקבע את חוסר הסובלנות ומנענו מהילדים את האפשרות להזדהות או להבין.

הצופים שלנו מצפים לפגוש על המסך מישהו שדומה להם להזדהות אתו ואנחנו אחראים לספק להם את המודל הזה. ובאמת, לאורך השנים יש יותר ויותר ייצוג של דימויי גוף שונים, של מגזרים אחרים באוכלוסייה, יותר הקפדה על ייצוג נשי שווה ומעצים, אבל איכשהו, דווקא הנושא הלהט״בי, שישנה כלפיו היום פתיחות גדולה יותר מבעבר, ממשיך להיות מודר. איך ייתכן שמתוך עשרות הדמויות החזקות והיפות בסדרות אין אף אחת שמתלבטת לגבי זהותה המינית? אנחנו, שיש לנו הזדמנות ויכולת לתקן עוול היסטורי של דורות שלמים, שסבלו מיחס מופלה ומשפיל, רואים בעצמנו אחראים לתיקון העוול הזה ויודעים שהצופים שלנו לגמרי מוכנים (ואפילו מצפים) לזה מאתנו.

צוות ערוץ ניקלודיאון ואני הסתובבנו עם תחושת החוסר הזאת בתקופה האחרונה והיינו חסרי מנוחה. למדנו מהמחקרים, שלחשיפה לדמויות להט"ביות בטלוויזיה או בסרטים יש בדיוק את אותה השפעה חיובית, כמו היכרות אישית עם חבר קהילה. מכאן היה ברור שהדבר הנכון הוא לספר את הסיפור הלהט״בי דרך סדרת דרמה. ההבנה הזו הביאה איתה חששות רבים כי קהל היעד שלנו רחב מאוד (מתחיל כבר בגיל 8 ואפילו קודם) ולכן פנינו לאנשי חינוך ופסיכולוגיה שיעזרו לנו לספר את הסיפור הזה באופן הנכון והמתאים. לנגד עיננו ראינו תמיד את הילדה בת ה-12 שיושבת בביתה אי שם בארץ ומרגישה שמשהו איתה לא בסדר. שהיא לא כמו כולם. דרך סדרה שהיא כל כך אוהבת ודרך דמויות שהיא מעריצה, אנחנו יכולים לעזור לה לעבד את התחושות שלה ולצקת בה את האמונה שהיא בסדר ושהיא יכולה לספר לאחרים את מה שעובר עליה – וגם זה בסדר. ראינו לנגד עיננו גם את הילד בן ה-8, שמרגיש אחר, מוזר ושכולם מסתכלים עליו. הילד הזה צריך לראות עוד מישהו שהוא כמוהו, אבל שזו לא תהיה דרך בדיחה פוגענית אלא תוכן מעצים, מעודד, שאולי אפילו יגרום לו להתגאות בייחודיות ובשוני שלו.

בסופו של דבר "שכונה" היתה הסדרה המושלמת. רחלי, הגיבורה האהובה בסדרה, היתה לאורך השתי העונות הראשונות במערכת יחסים עם נער אחר, וזה לא ממש עבד ביניהם. ראינו אותה דעתנית, עוצמתית, לוחמת ללא פשרות למען המשפחה, הבית והקהילה ובעונה השלישית פתאום היא צריכה להתמודד עם קונפליקט פנימי חדש שהיא לא מכירה ולא היתה מוכנה לו – רחלי גילתה שהיא מאוהבת בנערה אחרת. התסריט הרגיש, שכתבה בכישרון רב נועה פניני, מאפשר לרחלי להישאר קצת מבולבלת ולא מתוייגת, כמו שבני נוער רבים מרגישים כיום. הרגשות שמתפתחים ביניהן לאורך העונה נרקמו אט אט באופן עדין ומקסים שגרם לצופים לייחל לזה שסיפור האהבה הזה יצליח.

התגובות שקיבלנו באלפיהן מהילדים מחזקות ומרגשות אותנו. גם כאשר מתפרסמת תגובה שלילית היא מיד הופכת לשיחה רבת משתתפים, כאשר ילדים אחרים מביעים את דעתם החיובית והאוהדת ואפילו שמחה לנוכח המהלך. נדרשה מאתנו הרבה עבודת הכנה ופירוק של החששות ואנחנו מלאי סיפוק וגאווה על הצעד הזה ומתכוונים לעשות עוד כאלה גם בעתיד.

גיל ההתבגרותהקהילה הלהט"ביתיציאה מהארוןלסביותסדרות טלוויזיה