הפריחה המאוחרת של אן דאוד

אנחנו רגילים לראות כוכבות צעירות פורצות לתודעה בבת אחת, עם תפקיד אחד שמשנה את חייהן לנצח ופותח להן את הדלת לחיי הזוהר ההוליוודיים. אבל זה לא מה שקרה לאן דאוד. השחקנית בת ה-62, שקיבלה השנה לראשונה בחייה הערכה בדמות פסלון אמי מוזהב, משחקת כבר למעלה מ-30 שנה. אז איך זה שרק עכשיו פתאום שומעים עליה?

דאוד גדלה בבית אירי-קתולי במסצ'וסטס ארה"ב. היא למדה רפואה והשתתפה מדי פעם במחזות של הקולג'. קריירת המשחק שלה החלה אי שם בשנות ה-80, כשמורה למשחק מהאוניברסיטה שלה ראה בה פוטנציאל. עד סוף שנות ה-20 שלה שיחקה דאוד בעיקר בתאטרון.

החל משנות ה-90, דאוד שיחקה כל תפקיד נשי חביב, לא מזיק ובלתי נראה שקיים על המסך: אמא שמסיעה את הילדים שלה לצופים, רופאת ילדים מסבירת פנים, פקידה אדיבה במשרד עורכי דין, פסיכולוגית מודאגת במרפאה לחולי נפש. במהלך השנים היא הופיעה בתפקידים משניים בסדרות כמו "חוק וסדר", "האוס", ""NYPD, "בלש אמיתי", "הסקס של מאסטרס" ואפילו "בנות", כמו גם בסרטים "מרלי ואני", "הסוחר ממנצ'וריה", "מועדון הבייביסיטר" ואחרים. אולי בגלל זה היא נראית לנו כל כך מוכרת  – כבר שנים שהיא בסביבה, עושה כל תפקיד אפשרי, לא משנה כמה קטן ושולי הוא.

רק בגיל 56, דאוד הפסיקה להיות האמא, האחות או האישה של הגיבור הראשי. ב-2012 היא הופיעה בתפקיד הראשי בסרט עצמאי בשם "Compliance", שמספר את סיפורה האמיתי של מנהלת סניף מזון מהיר, אשר מקבלת שיחת טלפון שגורמת לה להתעלל באחת העובדות במקום. הסרט זכה בביקורות נלהבות ובלט בעיקר בגלל המשחק הרגיש, המצמרר והכנה שדאוד הפגינה בו. שנתיים לאחר מכן היא קיבלה תפקיד מרכזי בסדרה "הנותרים", בדמותה של פאטי לוין – מנהיגת כת של נביאי זעם שתקנים שלא מאמינים בכלום, מעשנים בתור אג'נדה ולא מהססים להשתמש באלימות. גם שם דאוד הדהימה את הקהל והמבקרים עם התפקיד העוצמתי והמפחיד שהיא מבצעת כמעט מבלי להוציא אף מילה במהלך כל העונה הראשונה. בעונה השנייה, על אף שהדמות שלה בכלל מתה, היא חוזרת בתפקיד משמעותי עוד יותר כשהיא רודפת את הגיבור הראשי עד לשגעון.

 

אבל אין ספק שהתפקיד שבזכותו כולנו מכירים את אן דאוד הוא התפקיד שלה כדודה לידיה בדרמה הדיסטופית "סיפורה של שפחה" (למי שלא ראתה בכלל את הסדרה – זהירות, ספויילרים בשתי הפסקאות הבאות):

בספר רב המכר של מרגרט אטווד משנת 1985, שהפך בשנת 2016 לסדרה המוכרת מבית Hulu, הדודה לידיה היא חונכת ומדריכה לשפחות החדשות שמגיעות ל"גלעד". היא מעבירה אותן חינוך מחדש לקראת התפקיד שנכפה עליהן, מסבירה להן בפירוט ובעזרת סימוכין מכתבי הקודש את "הטקסים" שיאלצו לבצע. לאחר מכן דודה לידיה מלווה כל אחת מהן באופן אישי במשפחה שבה היא מוצבת, ומטרתה היא לדאוג לכך שהשפחות יבצעו את תפקידן כמכונות ילודה בכפייה בצורה הכנועה ביותר.

דאוד מגלמת את דודה לידיה בצורה שהיא לא פחות ממטלטלת. כשהיא מצטטת תפילה באוזניי השפחות, רגע לפני שהיא מצווה עליהן לסקול אחת מהן שסרחה, היא עושה את זה באדיקות דתית והשתלהבות גלויה. כשהיא מכינה את "הבנות שלה", כפי שהיא קוראת לשפחות בסדרה, לטקס האונס המוסדר שהן נכפות לעבור אינספור פעמים על מנת להרות – היא משדרת שהיא באמת ובתמים מאמינה בנחיצות ובקדושה של הטקס הזה. אן דאוד גורמת לנו להאמין לפרקים שדודה לידיה היא באמת אישה חביבה שממש אוהבת את העבודה שלה ואת הבנות היקרות עליהן היא אחראית, גם רגע אחרי שהיא מנקבת להן אוזן ועוקרת להן עין. בראיון ל-Guardian היא עצמה הסבירה: "דודה לידיה היא אישה מורכבת. היא אוהבת את הבנות האלה, היא מסורה אליהן, היא אחראית לכך שלחייהן תהיה משמעות. היא רואה בכך שליחות, דרך להציל את החיים שלהן".

למרות שהיא עצמה מתוארת על ידי השחקנים, החברים והמשפחה שסביבה כאישה אימהית, לבבית ורגישה, הדמויות שדאוד משחקת הן ממש לא כאלה. בתפקידים האחרונים שלה, השחקנית הצליחה להיכנס לנעליים של נשים קרות, כוחניות, אכזריות, אלימות, נקמניות ואחוזות טירוף. לדבריה, היא נהנית לשחק נשים כאלה.

אישה חמה שנהנית להיכנס לנעליים של דמויות קשות ומורכבות. אן דאוד, צילום: shutterstock

 

והנה עוד פרט מדהים בסיפור של אן דאוד: מסתבר שכבר שנים היא האמינה שהפרסום וההצלחה יגיעו אליה בגיל מבוגר.

"זה הולך להישמע מטורף", אמרה בראיון לניו יורק טיימס. "כשהייתי בשנות ה-20 לחיי מצאתי את עצמי עומדת במרפסת שלי בשיקגו ובוכה על זה שהקריירה שלי לא מתקדמת. ואז שמעתי קול מתוכי שאמר – 'זה יקרה בשנות ה-50 שלך. את תהיי בת 56'. אמרתי לעצמי בקול – 'אין סיכוי! אני לא מחכה עד שנות ה-50 שלי'".

ואכן, דאוד התמידה. עשרות התפקידים הקטנים שעשתה במשך השנים הובילו אותה לרגע הזה בקריירה שלה.  בנאום התודה שלה בטקס פרסי האמי 2017 אמרה, נרגשת ודומעת: "זה חלומו של כל שחקן, אני מודה לכם מאוד. אני משחקת כבר הרבה זמן וזה שזכיתי לפרס הזה עכשיו – אין לי מילים". מאוחר יותר, בראיון טלוויזיוני אמרה על הפריצה המאוחרת שלה: "זאת הייתה הפתעה משמחת. כל מה שאי פעם רציתי הוא קריירה מצליחה כשחקנית".

דאוד תמיד ראתה את קריירת המשחק שלה כזכות. בתור נערה, היא חונכה להיות יעילה ולחשוב בצורה רציונלית. היא מספרת שלא האמינה שהיא יכולה לעסוק במשהו שהיא כל כך אוהבת ולהפוך את זה למקצוע. לכן, היא מתייחסת לעיסוק שלה במשחק לא רק כמקצוע אלא כשליחות.

היא רואה את תפקידה כדודה לידיה כצורה של התנגדות ומרד – ככל שתגלם אותה טוב יותר, כך לתפקיד יהיה השפעה חברתית גדולה יותר. "ביום אחרי שטראמפ נבחר, נכנסתי למיטה ליום שלם, שלחתי הודעה לאליזבת מוס (ג'ון / שלפרד ב"סיפורה של שפחה"), כי ידעתי שהיא מצלמת על הסט באותו יום. היא כתבה לי בצורה החכמה והחריפה שלה: 'זאת צורה של אקטיביזם, מה שאנחנו עושים בסדרה. אנחנו חייבות לנתב את האנרגיה שלנו ישירות למסר שאנחנו מעבירות'". מוס ודאוד סימסו אחת לשנייה ציטוט בלטינית מהספר המקורי של אטווד שנכנס גם הוא לסדרה, ומתברר כרלוונטי ביותר במציאות של ארה"ב בימינו – "אל תתני למנוולים לשחוק אותך".

גם אם באיחור רב מדי, טוב לראות את אן דאוד סוף סוף מקבלת את ההכרה מגיעה לה. ההתמדה, כמו גם הכשרון המדהים שלה, מעוררים השראה. היא מוכיחה שלא משנה באיזה גיל, את תמיד יכולה לעשות משהו באמת בלתי נשכח.

אן דאוד, צילום מסך מטקס פרסי האמי

גילנותהוליוודסיפורה של שפחהשחקנית