הסדרה שאסור לכם לראות

עוד בטרם יצאה לאוויר העולם, התמודדה הסדרה החדשה של נטפליקס, Insatiable, עם קיתונות של ביקורת. Insatiable היא מילה באנגלית שמתארת את מי שאינו יודע שובע, והיא מהווה את הטבילה הראשונה של ענקית המדיה בז'אנר סדרות הנעורים. הטריילר הציג סדרה על תלמידת תיכון שמנה ומנודה חברתית שמרזה לאחר שתקיפה של הומלס מאלצת אותה להיות עם לסת משודכת לאורך חודשי הקיץ ולהתבסס על תזונה נוזלית בלבד. עם גזרתה החדשה היא מסרבת להיות מאושרת ובוחרת לצאת למסע נקמה.

מבקרי הסדרה טענו שמדובר בפט-שיימינג, ובסדרה שמנופובית שתהווה דוגמא רעה לנשים צעירות שסובלות מבעיות של דימוי גוף וזקוקות לייצוגים במדיה שיעזרו להן להשלים עם גופן ולקבל אותו, ולא להתמלא כעס. אני דווקא ניסיתי להתעלם מהקולות האלו. חשבתי שאזכה סוף-כל-סוף לצפות בסדרה שתהא לי כמו מונולוג מלא כנות שידברר נערות שמנות באשר הן, ויעניק מפלט לזעם ולתסכול שמצטבר אצל צעירות (וגם צעירים) שלא זכו לגנטיקה שתואמת את מודל היופי, שסובלות מבעיות בריאותיות, ממוגבלויות שונות, או שפשוט נהנות לאכול. בתור מי שהעבירה עשרים וחמש שנים עם משקל מתנדנד, והייתה גם שמנה ומנודה חברתית וגם חטובה ומחוזרת, אלו רגשות שיכולתי להזדהות איתם- עם התחושה שאת מוערכת רק כשאת מושכת, או עם ההבנה שהיחס אלייך מתהפך לחלוטין כשאת לא סובלת מעודף משקל. אפילו קצת חיכיתי לראות את פאטי, הדמות הראשית עם השם הסימבולי-לעייפה, נוקמת בכל מי שזלזלו בה והקטינו אותה לאורך השנים, החל באימה המזניחה ועד לחתיך של השכבה שלא היה מעוניין בקרבתה מעולם. ציפיתי בכיליון עיניים לסדרה שתצליח להמחיש ויזואלית את כל מה שהרגשתי לאורך השנים. ציפיתי, והתבדיתי.

ברמת ההפקה מדובר במבוכה לנטפליקס ולעוסקים בדבר. הסדר של הסיפור לא הרמוני, הדמויות לא מוצלחות, עצלנות נרשמת מהסט ועד לסאונד, ועל שימת-לב לפרטים הקטנים בכלל אין על מה לדבר, כי היא פשוט לא קיימת. ברמת התוכן היוצרים והיוצרות כבר הצליחו לגלוש ממבוכה לחוסר אחריות. התסריט עמוס בדיחות להט"בופוביות, טיעונים שמנפוביים (אכן), ובדיחות סרות טעם על נשים, מיניות ומין. בין האם של פאטי, שמכנה את עצמה "זונה" משום שהעזה לשכב עם גברים לפני החתונה ונכנסה להיריון, לבין הדאחקות על אנשי דרום ארה"ב הבורים (העלילה מתרחשת במדינת ג'ורג'יה), השטחיים והקיקיוניים, כבר לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

מקרה הבוחן הטוב ביותר לנלוזות הסיפור כולו היא הדמות של בוב ארמסטרונג (דאלאס רוברטס). אנחנו מתוודעות אליו לראשונה כעורך הדין של פאטי. ארמסטרונג משפריץ התנהגות "הומואית" באופן סטיגמי להחריד, עד כדי מעליב, זאת על אף שהוא נשוי עם ילדים – ביקורת שיפוטית כלפיי אזור הדרום השמרן של ארצות הברית. הוא עו"ד מבית טוב שלא מעוניין בתיקים משפטיים אלא בטיפוח נערות צעירות לתחרויות יופי. הוא מייצג את פאטי פרו-בונו ואז משכנע אותה להצטרף לתחרויות יופי לאחר שאיבד את לקוחותיו משני העסקים. ולמה זאת? שימו לב- הוא קורבן להאשמת שווא באונס קטינה, אחת מבנות-טיפוחיו שלא הייתה מרוצה מהפסד בתחרות ומאשימה אותו באונס בהינד עפעף. אין דבר גרוע יותר מלהעניק זמן מסך לתופעה כזו זניחה סטטיסטית אבל נפיצה ומסוכנת לנשים. אגב, כשפאטי מתאהבת בו לאורך הסדרה חברתה הטובה מזדעקת, "אבל הוא עבריין מין בילדים", ופאטי עונה לה "זה אומר שאולי יש לי סיכוי". אפילו האגודה לזכויות הגבר לא הייתה יכולה לכתוב סיפור כזה.

פאטי, אגב, לא נוקמת באף אחד, חוץ מההומלס, בו היא מתעמרת עד שמת מדום לב, והיא מעידה שזה עשה לה טוב. מדובר בדמות פסיכוטית, לא פחות, ובאופן שלא עובר חלק בגרון משום שהסדרה נטולת ז'אנר ממשי, והיא גרוטסקית בהחלט אך לא מספיק בשביל שלא נפחד שבתי הספר התיכוניים מלאים נערות צעירות שמנמנות שרק מחכות לרצוח את כולנו.

פאטי הצעירה נכנעת לגמרי לתכתיבי החברה, מתיידדת עם מלכת השכבה, יוצאת עם בריק, בנו של בוב עורך-הדין, ומתאהבת גם בו וגם באביו, מנסה לפרק את הנישואים והמשפחה, יוצאת עם חתיך אחר, מתמרנת את כולם בעזרת גזרתה החדשה, וגם מתכננת לחטוף מתחרה באחת מתחרויות היופי בהן היא משתתפת. וואו. יצאתי מהבינג' הזה עם תחושת סחרחורת קלה ותחושת בחילה קשה. היה לי הרושם שניסו להלחים את "ילדות רעות" עם "Glee" אבל במקום זה יצרו תשע שעות של סיפור עקר מתוכן וממסרים חינוכיים, וסיפור שאינו מצחיק ואינו מפכח, עם בדיחות שאולי היו עוברות בשנות התשעים, וגם אז בקושי, אבל וודאי לא היום.

התאכזבתי קשות כי תליתי תקוות בגל ההעצמה הנשית הנוכחי שיפריח מתוכו לאוויר מסרים מעצימים לנערות מתבגרות, ויספר להן שהגוף שלהן יפה בכל היקף ובכל מידה, בכל צורה וצבע ואורך ורוחב, ושהוא שלהן להעריך ולחגוג בכל רגע נתון.

לא מצאתי בסדרה הזו מפלט לצעירות שמנמנות שמחפשות היכן לפרוק את הלחץ החברתי הגלובלי המופעל עליהן ומדכא אותן, או לנשים שמרגישות מסורסות נפשית על ידי החברה. לא מצאתי בסדרה הזו אוזן קשבת לבעיות שפקדו אותי תכופות לאורך חטיבת הביניים והתיכון, ולא פלטפורמה להזדהות. אם הייתי נחשפת לסדרה הזו בגיל שלוש עשרה ייתכן שלא הייתי קונה ביקיני בחיים ולא רוקדת בציבור יותר לעולם, אלא מסתובבת ברחובות בוערת מאמוציות, מתפללת למצוא איזה הומלס שיכניס לי אגרוף כדי שיסגרו לי את הלסת לשלושה חודשים. אם הייתי אמא הייתי חוסמת את הסדרה הזו לצפייה עבור ילדיי. לא פחות.

 

דיאטההשמנהטלוויזיהסדרות טלוויזיה