אורי זהר חוזר? למרות העטיפה, נדמה שהוא נשאר בדיוק אותו דבר

אורי זהר מתחרט. הוא מגדיר את האני האמן שלו, הקולנוען, כ"חיה רעה".  מתאר את הדורסנות שלו כבמאי. מספר איך צרח על סובביו בזמן צילומים. איך לא ראה איש מלבד העשייה הקולנועית שלו. יש ב"אורי זהר חוזר" כנות גדולה, והמבקרים מהללים את סרטם התיעודי של דני רוזנברג ויניב סגלוביץ'. אוהבים את ההצצה לנבכי נפשו של האמן הקנוני, את העריכה המשלבת באלגנטיות  ארכיונים (הפילמוגרפיה שלו אכן מרהיבה) ואת ההזדמנות לנוסטלגיה ורומנטיזציה.

אבל אני נותרתי מרוחקת, אפילו כועסת. לא נסחפתי אחר וידוייו של זהר. להפך, נרתעתי. בלאו הכי האיש מתחיל אצלי מנקודה נמוכה. אני זוכרת אותו בסצינה  הידועה מ"מציצים", בצריף של גוטה, עם מונה זילברשטיין ז"ל. זוכרת את המשפט "אז יבוא לך." זוכרת את האלימות במיטה, איך הוא גוהר מעליה ומנסה לחנוק אותה רק בגלל שהיא מסרבת. נראה לי שגם הוא זוכר היטב. הוא בעצמו מספר למצלמה של רוזנברג וסגלוביץ' על האבן שזרק עליה. האבן אמנם פוגעת בדלת, לא בה, אבל זהר אומר "זאת הייתה אבן מאוד קשה."

בהמשך מוזכרת עוד סצינה קולנועית ידועה. מתוך "עיניים גדולות" כשבני פורמן מכלה את זעמו על אשתו  (המגולמת על ידי אליה זהר, אשתו בחיים) ושובר את הבית כולו רק משום שתפסה אותו בוגד. לבסוף גם מאשים אותה: "למה את מענה אותי?".  בהקשר זה זהר מזכיר שוב במעורפל את "החיה", ואז הסרט מתגלגל הלאה. זוהר מסופק, אולי גם היוצרים. אבל אני לא באתי על סיפוקי.

"מציצים", ו"עיניים גדולות", הם סרטי קאלט. ראו אותם ועוד יראו מיליונים של צעירים. יש בהם ובסרטיו האחרים של זהר אינספור הטרדות כלפי נשים. וכולנו התייחסנו אליהן מאז בקלות ראש וחשבנו שזו דרכו של עולם. אבל זמנים השתנו, וצריך לקרוא לילד בשמו. הסצינה המפורסמת שנגזרה ממנה מטבע לשון "אז יבוא לך" היא סצינת אונס. הסצינה ב"בני פורמן" היא סצינת התעללות. נכון אלו סצינות מבוימות. אבל זהר עצמו מספר שב"מציצים", וב"עינים גדולות" החיים התערבבו בקולנוע.

"אורי זהר חוזר" הוא סרט בתוך סרט. זהר מביים סרט עלילתי קצר עבור רשת מדרשות . במרכז הסרט שהוא מביים, רקדנית חוזרת בתשובה המוותרת על עולם הריקוד למען עבודת השם. וכמובן שישנה הקבלה בין הגיבורה לאורי זהר שעזב באחת את חיי הבוהמה, אותם חיים שהוא מגדיר כיום כחיי חידלון. "המייקינג אוף" של הסרט העלילתי הקצר, הוא חומר הגלם של הסרט התיעודי.

הקושי של זהר בתקשורת עם נשים עולה באופן שבו הוא מביים את השחקנית המגלמת את אותה רקדנית.  נסייג ונאמר שברור לזהר שהוא מביים יצירה בינונית שאין בינה לבין המצוינות שחתר אליה פעם, דבר. ובכל זאת, הוא מביים סרט שבמרכזו שחקנית. הוא כתב תסריט שאשה במרכזו. אך הוא לא מנסה באמת להגיע אליה. אין עדינות וחמלה בתקשורת עם השחקנית. כשהוא מביים אותה בוכה, הוא פוקד: "בוכה בוכה ,טורקיה."  גם העובדה שהגיבורה טושטשה בסרט הנוכחי מתוך אילוץ, יוצרת באופן פרדוקסלי החרפה ביחסו אליה.

לפני כשנתיים יצא "מקווה שאני בפריים" סרטה התיעודי של נטעלי בראון על הבמאית הוותיקה מיכל בת אדם. בסרט נראתה הזוגיות שלה עם משה מזרחי ונחשפו חייה האישיים והמקצועיים בצילו. בסרט על זהר לא צולם ולו פרט אחד מחיי ההווה. אני משערת שזהר הסכים רק להתראיין במהלך הנסיעות ברכב ההפקה, ולא לחשוף את חייו. אבל עובדה זו בעוכריו. אולי אם היינו רואים משהו מהאדם החדש שהפך לטענתו להיות, הייתי סלחנית יותר.

נכון שהיה אמן מחונן, פרפורמר בחסד, ובזכותם זכה לתהילה עצומה. מאוחר יותר ויתר על אלו ומצא משמעות בנשגב. האופן בו הוא מדבר על עבודת השם, תפס אותי ונשמע אותנטי. אבל האופן בו הוא מתייחס לנשים בחייו, פעם והיום, נשאר למרבה הצער – כך נראה, ללא שינוי. 

 

אורי זוהרמציצים