צופית גרנט: "ברור לי שאחטוף גם הפעם אבל אני לא מפחדת מכלום"

אחרי שהגישה במשך שבע שנים את 'אבודים', תכנית שעוזרת לאנשים לאתר קרובי משפחה שאבד עימם הקשר, צופית גרנט חוזרת ביום חמישי הקרוב למסך עם "קשר השתיקה" סדרה חדשה ב"רשת" 13. בדומה ל"אבודים", גם הפעם תקדיש גרנט את מרצה לשנות חיים של אחרים, אך במקום להתמקד בסיפורים אישיים של בודדים או משפחות, תטפל צופית בסיפור אישי שמייצג תופעה חברתית רחבה ותצא עם גיבורי הסיפור  למלחמה אל מול הרשויות והחוק כדי לשנות את המציאות בעבור כולם.

גרנט מעורבת בעשייה חברתית בין היתר כנשיאת "אנוש", עמותה ישראלית לבריאות הנפש, וכבר שנים חשופה באופן אקטיבי יומיומי לעוולות חברתיות בלתי נתפסות. הפרסונה הציבורית שלה בשילוב הליווי הצמוד והמלחמה הבלתי מתפשרת שלה למען גיבורי "אבודים", גרמו להרבה מאוד אנשים לפנות אליה בבקשת עזרה, וחשפו אותה למציאות בלתי נתפסת, החל מהוצאת ילדים מהבית באופן לא חוקי, דרך פגועי נפש שלא מקבלים שירות הולם מהמדינה, עוולות כלפי קשישים, נשים מוכות, ילדי פנימייה, נכים, הורים מנוכרים, חולי סרטן שנפגעו מהממסד, ונושאים נוספים שקצרה היריעה מלהכיל. כל אלו בערו בה והובילו אותה ליצירת התוכנית החדשה.

כמה זמן דוגר בך הרעיון של תוכנית אקטיבסטית כזו?

"כל הזמן חיפשתי שותפים לדבר הזה. מאז ומתמיד רצוני לא היה רק לצלם אלא לעשות שינוי. תמיד כשהתחברתי למישהו שעובר עליו משהו, היה בי הדחף לחבר אותו עם גוף או אדם שיוכלו לעזור לו להיחלץ מהמצוקה בה הוא נמצא."

צופית גרנט. צילום: אילן בשור

מה מנע מבעדך להיות מטפלת או עוזרת סוציאלית ולעזור לאנשים באופן פרטי, למה טלוויזיה?

"רציתי להיות רופאה, לא הצליח לי. לא היה לי אמון בעצמי שאצליח להתקבל ושאצליח לצלוח את הלימודים. מאידך היה לי כשרוו משחק והלכתי ללמוד משחק בגיל 22. הכישרון הכי זמין שלי הוא כפרזנטורית, אבל בסופו של דבר תיעלתי ושילבתי את זה עם הרצון לעזור. בדיעבד אם הייתי יכולה לחזור אחורה הייתי לומדת רפואה".

תמיד לא האמנת בעצמך?

"אף אחד לא ראה אותי ואת מה שיש בי. לא אובחנתי כבעלת ADHD  אבל תמיד היו לי בעיות קשב וריכוז. מצד שני כשחקנית בבית ספר למשחק הייתי בסדר גמור, אף פעם לא פחדתי לעמוד על במה, ואף פעם לא פחדתי להיכשל ולהצליח. אני מקבלת את זה כמו שזה. ברור לי שגם על התכנית הזאת אחטוף, היא כבר קיבלה הרבה ריקושטים כי היא שונה ואחרת. חלק מנראות התכנית עובר דרכי, זאת אני שם על המסך כל הזמן. אם אני מראייינת ילדה שאנסו אותה, אי אפשר לראות אותה רק אותי, וכדי שהתכנית תהיה מובנת היה הכרח שאני אהיה המספרת. כבר שמעתי תגובות על כך ש'מה פתאום', ו-'למה רואים אותי כל הזמן בכל פריים ובכל מצב'. אז לפחד מהביקורת? אני לא מפחדת מכלום. אני זוכרת שהילדים שלי היו קטנים כשהם פחדו, הייתי אומרת להם אם לא תנסו לא תיכשלו אבל אין ספק שלא תצליחו".

על כל צעד ושעל קמה לה תכנית שבאה לעזור לעוולות הציבור, החל מכתבות חדשותיות ועד לתכנית כמו "הכל כלול", במה התכנית שלך שונה?

אני באמת לא מכירה תכניות כאלו, אולי התכנית שלי באמת לא שונה. כל הכבוד לסיון כהן אבל אני לא רוצה להציג את הבעיה, אני לא רוצה לטפל בסימפטום אלא בשורש".

זה אפשרי בכלל?

"כן. הנה שינינו את החוק של ניכור הורי. בפורים האחרון בכנסת, יחד עם אילת שקד, העברנו את הצעת החוק בקריאה טרומית ראשונה והיום זה מסתובב בין שופטי בתי המשפט, הצורך הזה במהפכה בתחום. תשמעי אני לא אגיד לך שהשינויים האלה יקרו ברגע, אבל לשם אנחנו הולכים, לנסות להבין את הכשל, לגייס את המשפיעים ולעשות את השינוי. זה היה הרעיון. אם את שואלת אותי, צריך לשדר את התכנית 5 שנים רצוף".

תכנית כזו יכולה להיות מעולה בשעות פרה פריים, את חושבת שבתקופה בה הצופים רוצים רק הקלה ובידור, תכנית שכולה מצוקות יכולה לעבוד?

"למה אבודים זו לא תוכנית כזו? המון פעמים 'אבודים' לא נגמרה בהפי אנד אלא בבכי והקהל הצביע ברגליים. קשה לנצח בפריים טיים עם עומק כזה. הפריים טיים עובד על הרגלי הצריכה, והתכנים שהתחנות מספקות דלים במוסר ובמחויבות, אבל אני עושה את שלי והכי טוב שאני יכולה".

"האמת, אין לך מושג כמה אני לא מתעסקת בדבר הזה. יש לי הופעה שנקראת דלתות מסתובבות והאולם תמיד מלא. הקהל שמגיע להופעה שלי מופתע להיווכח שחצי מהמופע הוא הומוריסטי לגמרי. אנשים באים לשמוע כי הם מתחברים לאותנטיות. אחת הסיבות לקיום תכנית כזו היא הידיעה שהמקום שבו אנחנו הופכים שקופים הוא לא רק נחלתו של הנזקק אלא של האדם באשר הוא. מעצם היותנו בני אדם אנחנו חשופים לתקופות קשות ולרגעים חסרי אונים, דלדול אנרגיה של חיות ואף אחד לא מקשיב לנו. זה לא משנה באיזה עמדה ובאיזו פוזיציה אתה נמצא. הכסף לא פותר את כל הבעיות, גם לא הבריאות. יש כל כך הרבה נסיבות שבהן אתה הופך ברגע אחד לכלום. לנזקק".

צופית גרנט. צילום: אילן בשור, מתוך ויקיפדיה

מתי זה קרה לך?

"מתי לא? כשאמא שלי חלתה בסרטן, כשהבן שלי נתקף חרדה, כשאחי חלה בסכיזופרניה. זה קרה לי שהתגרשתי ופחדתי מהעתיד וגם בתקופות קשות בזוגיות. אפילו כשאברם הנהיג את צ'לסי בליגת האלופות חוויתי קושי עצום, ברגע אחד אתה בשיא ובכל רגע אתה יודע שזה יכול להשתנות. אני בת 54  וגם היום ישנם רגעים שאני מתעוררת ופתאום תוקף אותי התקף אימה מעצם המחשבה שיום אחד לא אהיה בריאה כמו כולם ואהיה חלשה. הפחד מזקנה ומהתבגרות אורב לי כל הזמן".

איך בעצם הפכת מילדה אבודה שלא מאמינה שתוכל ללמוד רפואה, לאישה חזקה שנראה שאין מי שמאמין בעצמו יותר ממנה?

"אין רגע אחד. אני בן אדם זורם. לפני 14 שנים עשיתי את 'מילקשייק', שהייתה התכנית הכי אמיצה וטוטאלית. היא קיבלה סטירות מכל כיוון ולא הזיז לי, את יודעת למה אהבתי את זה? כי אני אדם שעושה הפרד ומשול, כי נתתי בעורכים שלי את כל האמונה. היינו משולש של ביטחון, וכשהם אמרו לי 'את אומן', לא עניין אותי מה אחרים אומרים. כך אספתי לי במשך החיים מנטורים. פגשתי אנשים שהפכו למנהיגים של חיי, בראשם אברם (גרנט, ר.ז). צפיתי בו מתמודד עם לחצים עצומים, עם לקיחת החלטות ולמדתי המון. אנחנו החברים הכי טובים וזה לא קשור לזוגיות. ממש לפני דקה סיימנו שיחת טלפון עם כל מה שקורה והתכנית ומה שכתבו או לא כתבו. גם הוא התייעץ איתי והוא לא היחיד. אני עוברת מסע אמיתי יחד עם דוד דרעי, הבמאי והעורך של 'אבודים', ובת דור אוז'לבו, הבמאית והעורכת של 'קשר השתיקה'".

מה יקרה אם התכנית לא תביא את הרייטינג המצופה ותרד?

"שיורידו. אני אנסה בכל זאת להעלות אותה בדרכים אחרות. אין לי מושג מה יקרה ואני מאמינה שזה יכאב לי כי התכנית ראויה. היא גורמת לצופים לצאת מאזור הנוחות, שום תכנית בערוץ המתחרה לא ישתווה לתכנית הזו. הסדרה הזו ראויה ביג טיים לצרכים של האזרחים בישראל".

עם כזה רצון לשינוי למה לא ללכת לפוליטיקה?

"לתקשורת יש כוח משנה מציאות לא פחות מפוליטיקה. מי שלוקח קדימה את הפוליטיקה היא התקשורת, היא מכוננת ולא רק הורסת. אילנה דיין עושה הרבה שינויים במדינת ישראל".

זה מה שאת רוצה להיות?

"לא. כל אחד מביא שפה וגישה אחרת. לדוקומנטרי יש כוח מאוד חזק".

את אמנית, שחקנית בבסיסך, לא חסרה לך האומנות?

"מאוד חסרה לי. המזל שלי הוא שאני מופיעה עם ההופעה שלי, ויש לי אפשרות להופיע ולהצחיק שם. שיחקתי גם בפיצ'ר שנקרא 'סדקים' והיה לי מדהים לשחק שם. מתישהו אעשה פאוזה ואחזור רק למשחק, אם כי הדוקומנטרי שלי נעשה כמו אומנות ויש לי המון סיפוק ושמחה ממנו. אני עושה מה שאני רוצה, ולא נמצאת במקום הזה מכורח הנסיבות. במהלך השנים ניסו להציע לי  תכניות יומיות, שבועית, תכניות אירוח ואולפן וסירבתי למרות שהציעו לי יותר כסף. כל מה שאני עושה – בחרתי בו. מה שכן, יש לי שני חלומות שאני לא מגשימה וזה צובט לי את הלב, בא לי לקחת הפסקה מהכל לכמה חודשים, לנסוע ללונדון או ניו יורק ולשפר שם את האנגלית באיזה בית ספר אינטנסיבי, את זה נורא בא לי לעשות, ולהתחיל לרוץ".

 

אברם גרנטמשרד הרווחהצופית גרנטרשת