העונה הראשונה של נינג’ה ישראל הסתיימה בלי זוכה בתואר הנינג’ה הישראלי הראשון, אבל עם הרבה מועמדים ומועמדות שהוכיחו שגם תחרות ספורט ללא הפרדה מגדרית יכולה להיות מאתגרת ולא צפויה. אחרי חיים שלמים של צפייה בתחרויות ספורט נפרדות לנשים ולגברים, שודרה תחרות ספורט בה אין הפרדה -מועמדים ומועמדות בכל המגדרים, הגילאים, הגבהים והמשקלים, התחרו באותו מסלול עם אותם תנאים ואותו שיפוט, ללא שום הפרדה מגדרית. אחת מהן היא אלמוג דיין, עורכת דין בת 30 מתל אביב, שהגיעה לתחרות מלווה בזוגתה איריס. אלמוג, בודי בילדרית ושיאנית עולם בלחיצת חזה נשים שהרימה משקל של 97.5 ק”ג בשכיבה, סומנה כמתמודדת מבטיחה להיות האישה הראשונה שתעבור את המסלול. אך בשל גובהה (156 סנטימטר), לא הצליחה לעבור את מכשול הטבעות לרשת, וסיימה את דרכה בתחרות.
"הנינג’ה מצריך מגוון כישורים ספורטיביים, כאשר כוח הוא לא המרכיב המרכזי בהם", היא מסבירה, "תיאורטית, אין סיבה שנשים לא תעבורנה את המסלולים, אולם בפועל כן ישנו יתרון משמעותי מאד לגבוהים, ולכן לא ראינו נשים עוברות אפילו את שלב המוקדמות. אני מקווה שבעתיד נראה מסלולים שיותר מותאמים למגוון סוגי גובה וכך נראה גם הרבה יותר נשים".
איך היו התגובות?
"התגובות היו מאד-מאד מפרגנות. לא ציפיתי לכזה חום. חלק התעצבנו אפילו יותר ממני על זה שהמסלול הצריך גובה. לא מעטים חיפשו את המספר שלי באינטרנט והרימו טלפון לברך, זרים גמורים. אני מניחה שזו החוצפה הישראלית במיטבה. הגיעו אליי גם כמה וכמה זוגות גאים בארון בכדי לבצע הסכמי זוגיות ולהסדיר את ענייני הרכוש. אמרו שלא הכירו אף עו”ד גאה לפני כן. כמובן היו הרבה סלפים עם זרים. הדבר היפה מכל, מבחינתי, הוא שבנות בפארק ביקשו ממני שאסייע להן לבצע תרגיל 'מתח'. בנות נרתעות מהדברים הללו. הבגרות בספורט לא מחייבת אף ביצוע עליית מתח אחת. רוב הנשים חושבות שאינן יכולות, והנה, ראו שאפשר".
איך הייתה ההרגשה לראות את איריס מעודדת אותך בטלוויזיה?
"אין ספק שזו הייתה היציאה של שתינו מהארון. שתינו קרייריסטיות ולשתינו חשובה הפרטיות שלנו בצורה יוצאת דופן, אז התלבטנו בהתחלה האם זה נכון. מהר מאד הגענו למסקנה שכל דבר אחר לא יהיה נכון. ישנם זוגות להט”בים וחשוב שניראה בציבור, לא רק בסדרות אמריקאיות בדיוניות, אלא כאן, בישראל, בריאליטי. כל ניסיון להסתיר זאת הוא פשוט עוול, לנו כזוג ובעיקר – לחברה".
הגעת לתחרות במקרה, לאחר שסירבת להזמנה להגיע לאודישנים. איך זה קרה?
"פנו אליי מספר פעמים בכדי שאגיע לאודישן. בהתחלה סירבתי, כי לא היה לי עניין בחשיפה. שלחתי במקומי כמה מחבריי מאמנויות הלחימה. הם חזרו ואמרו לי שהאודישן כיף ומאתגר ושאני חייבת לנסות. כך הגעתי לסוף הסבב האחרון של האודישנים, בסך הכל בכדי ליהנות ממסלול מכשולים בחינם וללא כל כוונה להשתתף בתכנית. בחדר היה המנהל המקצועי וחבר הפקה נוסף שהסריט. התחלתי באתגרי המבחן ובסופו מצאתי לפתע חדר מלא בחברי הפקה, ביניהם העורך הראשי, אדם עם אינטליגנציה רגשית יוצאת דופן, שלקח אותי לראיון. לאחר מכן קבעו לי ראיונות נוספים, תחקירים ועוד. מדובר בהפקה מאד מקצועית ומושקעת עם אנשים איכותיים. הופתעתי מאד לטובה והיחס אליי היה מכבד מאד. זה ניכר בצורת העריכה. יש פרגון רב למרבית המתחרים".
לאחר שמצאה את עצמה בשלבים הסופיים, החלה אלמוג לעבוד על נקודות החולשה שלה לקראת התחרות עצמה. "כוח כבר היה לי, הרבה מעבר לנדרש", היא מספרת, "את מעט הזמן עד לצילומים השקעתי בתרגילי קואורדינציה וניתורים. קואורדינציה כי אני באה מענפי ספורט שמצריכים בידוד של השרירים, בעוד הנינג’ה דורשת יותר סינרגיה בין השרירים, וניתורים מכיוון שניחנתי בהרבה דברים, אך גובה אינו אחד מהם”.
"אני מקווה לראות יותר נשים מתנסות בתרגילי כוח"
כפי שחששה אלמוג, הגובה שלה הקשה עליה לסיים את המסלול. היא התאכזבה מהתוצאה, אך לא מההשתתפות עצמה, שאפשרה לה לעמוד מול אתגר חדש.
"המניע העיקרי להסגיר חלק ניכר מהפרטיות שלי ולהשתתף בתכנית הוא קודם כל האתגר", מסבירה אלמוג, "אני מאוד תחרותית. קשה לי שלא להיענות לאתגר המונח בפניי, גם אם אני בעמדת חיסרון. לתפיסתי, אתגרים מוציאים את המיטב שבאדם וקשיים מחשלים אותו, לכן רק פחדנים ועצלנים יסרבו. זו תפיסה נוקשה ושיפוטית שסיגלתי לעצמי והיא הביאה לי לא מעט מהישגיי הספורטיביים בהרמת כוח, הרמת משקולות, פיתוח גוף ואמנויות לחימה, כמו גם הישגים אקדמיים ומקצועיים. היא גם הביאה למכות, הן פיזיות והן לאו, שבנו אותי טוב יותר. חזקה יותר וחכמה יותר”.
"רציתי להראות לציבור הישראלי, ובפרט לנשים ולילדות, שישנן גם נשים חזקות ושזה בסדר להיות בעלת מבנה גוף “שונה” ממה שהחברה מגדירה כסטנדרט", אומרת אלמוג, "היה חשוב לי להעביר שזה בסדר לעסוק בענפי ספורט שאינם 'נשיים'. בכל פעם שאני באזור המשקולות החופשיות בחדר הכושר או בדוג’ו, בכל אמנות לחימה בה אי פעם עסקתי, נשים תמיד היו מיעוט. זה לא צריך להיות כך. אין שום סיבה שנשים לא יעסקו בכל ספורט שעולה על רוחן. וזה אגב נכון גם לגבי גברים, שגם מהם מונעים לעיתים לעסוק בענפים הנחשבים ל'נשיים'".
למה חשוב בעינייך שיותר נשים יעסקו בענפי כוח ולחימה?
“תמוה בעיניי שהורים מזהירים ומניאים את בנותיהן מלהיות עצמאיות ולהתמודד לבד עם פעולות יומיומיות כמו ללכת למקום כלשהו, או להרים דבר-מה, במקום ללמד אותן כיצד להגיב, להגן על עצמן ולא להיות תלויות באיש. אני מקווה מאד לראות יותר ויותר בנות בכל ענפי הספורט, לראות תקציבי ספורט ראויים, סיקור ספורטיבי שוויוני, נותני חסות בספורט נשים וקהל צופים. בפרט, אני מקווה לראות בנות ונשים מתנסות בתרגילי כוח, במכון או בפארק, שלמות עם גופן ואף מציגות אותו לראווה. למה לא בעצם?”.