רומא הוא לא הסרט הפמיניסטי של השנה כפי שמנסים למכור לנו

איני שותפה להתפעמות מסרטו החדש של אלפונסו קוארון "רומא". הצילום יפה לעין והצפייה מהנה, אך חורה לי מבטו של הבמאי על גיבורת הסרט, המשרתת קליאו. אמנם בכותרות הסיום מצויה הקדשה לזו ששירתה בבית משפחת הבמאי, אך העובדה שאהב אותה, אינה הופכת אותו לשגריר מוצלח של עולמה הפנימי. להפך. נדמה שקוארון הבוגר מסתכל עליה באותו מבט ילדי משכבר הימים. מבט שטחי וחד מימדי. קליאו שלו היא סמל לטוהר מידות וטוב לב, בדיוק כמו האם תרזה.

אין בליבה ולו קונפליקט זעיר, כל כך מסורה היא לשליחותה – ניקיון בית האדונים וטיפול בילדיהם. אין לה תודעה מעמדית. לא חלומות גדולים. גם לא רוח מרד. היא אפילו לא מבקשת ילד משלה, כי טוב לה בגידול ילדיהם של האחרים, שמזמן אינם "אחרים" בעיניה. הם בני משפחתה. אי אפשר לייחל למשרתת מושלמת מזו.

בעלת הבית, סופיה, וגם בנה הקטן (המייצג את קוארון בילדותו) רואים את המשרתת בעיניים פטרוניות, ואינטרסנטיות. האם רודה בה ומגלה אמפתיה, לסירוגין, הבן מתרפק ואוהב, אך הסיוע שהם מציעים לה כשהיא בהריון לא רצוי – נרקיסיסטי. הרי מטרתם ברורה: שלא תעזוב אותם לעולם.

הסימביוזה הנוחה בין קליאו למשפחה, מגיעה לשיא מוגזם בסצנת הסיום בים הסוער (הדומה להפליא לזו הסוגרת את הסרט היפני "המשפחה שלי"). ילדי המשפחה משתכשכים במים ולפתע נדמה שאינם מסוגלים להגיע לחוף מבטחים. היא, שאינה יודעת לשחות, קופצת להצילם. הרי חייהם של בני המשפחה, הלבנים העשירים, שווים בעיניה מחייה שלה, השחורה משכונת העוני.

עוד אירוע צורם מתרחש בבית המלון, בחדר בו קליאו מאבדת את בתוליה. הבחור, פרמין, הוא לוחם אמנות לחימה. בזמן שהיא שוכבת במיטה, מכוסה שמיכה, הוא, בעירום מלא, מלהטט במקל, סמל פאלי קלישאתי למדי, ואיבר מינו מרקד איתו. וכך, במקום שנהיה רגשית עם הבתולה המפוחדת, אנו חוזים במחזה גס וחסר פשר. סצינה זו העלתה בי את התחושה, שהנה במאי הסבור שהוא ימחובר לצד הנשי, אך הלא מודע הגברי חזק ממנו.

נזכרתי בסרט הקוריאני המעולה "המשרתת" מ- 2010 המתרחש אף הוא בבית משפחה ממעמד עליון, וגיבורתו משרתת. אך זוהי משרתת סוררת, המקיימת יחסים עם האדון, ואף נכנסת להריון ממנו. זוהי גם משרתת הנכנסת עם לפ טופ למיטה (כלומר, יש בה סקרנות למתרחש בעולם, להבדיל מקליאו). לבסוף, היחסים בינה לבין אדוניה מידרדרים כל כך, עד שהיא מבעירה עצמה באש לנגד עיניהם, ובכך מחסלת כל סיכוי להרמוניה מעמדית.

ולא בהכרח נדרשת הקצנה כזו כדי לומר משהו מעניין. הסרט החביב "העזרה" שיצא ב-2011 עסק אף הוא ביחסים בין אדוניות למשרתות, והצליח לומר משהו עמוק כששרטט את האימהיות הפגומה של בנות המעמד הגבוה, לעומת זו של המטפלות.

לכן הרגשתי ב"רומא" נח יותר עם דמותה של האם, שהייתה אנושית. היא לא הרבתה לבלות עם ילדיה, הייתה בה התנשאות מובלעת כלפי המשרתת, ובמהלך הסרט היא זו שעברה תהליך –  דווקא אחרי שבעלה עזב אותה, היא הפכה תפקודית ומנהיגותית יותר.

כך או אחרת, גם דמות משנה זו לא הופכת את הסרט לנשי. ואל תקננה את מצג השווא "הנה הסרט הפמיניסטי של השנה". הוא לא.

 

אלפונסו קוארוןרומא