להתלהב מאישה בשעשועון ידע? זו לא תעודת כבוד אלא תעודת עניות

יש משהו משמח-עצוב ומתוק-מריר בחגיגה סביב הצטרפותה של צ'ייסרית לתכנית המשובחת "המרדף". איזה הישג! אישה עם ידע נרחב הקוראת תיגר על מתמודדים גברים (ונשים). איזו התרגשות! אישה שיש לגבור עליה בכוח המוח ולא בכוח הגבריות.

המתיקות והשמחה מובנות הן, אך העצוב-מריר הם בעצם התהייה – מדוע זה לא קרה עד כה? איך זה שבישראל של המאה ה-21 עצם שיבוצה של אישה בתחומי תחרות ידע עדיין נחשב לאייטם?

חוסר הנוחות שתוקפת אותי במקרים שכאלו אינה שמורה רק לנושא השוויון המגדרי, אלא בכלל לכך שהחברה הישראלית עדיין רואה בהשתלבותם של מגזרים שלמים בחברה כמשהו שיש להשוויץ בו, במקום להתנצל על כך שיש יותר מדי חסמים המונעים את מה שאמור להיות טבעי.

הכותרות על אישה המאתגרת מתחרים משני המינים בידע, בעייתית מבחינתי כמו הפסטיבל התקשורתי שהיה לפני כשבועיים סביבי בוגר קורס טייס בן העדה האתיופית. זו לא תעודת כבוד – זוהי תעודת עניות. החברה הישראלית מתגאה בהיותה מודרנית-מתקדמת-אור לגויים, יחד עם התואר "עם סגולה" וקמצוץ של "ראש יהודי", וכל מה שאנחנו יכולים לשמוח עליו הם על הישגים שכבר ממזמן היו צריכים להיות בבחינת שגרה ודבר העובר כמובן מאליו?

אני רואה את השאלות האלה כשאלות קוסמיות ממש, שהדרך לתשובות עליהן עוד ארוכה. נכון שהיא התקצרה לא מעט בשנים האחרונות, ולא מעט מגזרים בחברה הישראלית כבר מקבלים מענה, אך עדיין יש רבים שלא. עבודה לא מעטה לפנינו. אך עזבו לרגע את הקוסמיות והפילוסופיות. בואו נדבר על התכלס, ננסה להבין למה אנחנו עוד לא שם.

 

אז מדוע לא השתתפתי בעוד תחרויות מלבד "המרדף"? מדוע לא ניסיתי להתקבל להיות הצ'ייסרית? על פניו אני עונה על קריטריונים רלוונטיים. אני אישה ואני חובבת ידע טריוויאלי, וכמו רוב חובבי הידע הטריוויאלי גם אני זוכרת פרטי מידע אוויליים לחלוטין. מדי שישי אני ששה אלי קרב כשהיעד המבוצר הוא אתגר 20 השאלות של מוסף "הארץ", ואני אוהבת לאסוף מידע וידע כחלק מהיומיום שלי. ולאחר כל נתוני הפתיחה המרשימים הללו, השתתפתי במהלך חיי רק פעם וחצי בשעשועון טלוויזיוני בז'אנר.

אז מה עצר ועוצר אותי ונשים אחרות מלהגיש מועמדות? האם זה עניין של חינוך? האם אלו המסרים שהוטבעו בנו? או אולי מבנה אישיותי אחר שלא רואה צורך בהוכחת עליונות מול מצלמות ובחשיפה ארצית? האם נשים הן פחות תחרותיות מגברים? האם מה שעוצר אותי ושכמותי הוא החשש מלעשות בושות? הפחד מכישלון? הרגשה שאני לא יודעת מספיק ואחרים יותר חכמים ממני?

ההיסטוריה האנושית רצופה ומשובצת בנשים דעתניות. החל מהאורקאל מדלפי, שלומציון המלכה עבור בנשות הסלונים הצרפתיים אלינור רוזוולט, בטי פרידן וגלוריה סטיינהם וכלה באלן דג'נרס, טינה פיי, אנגלה מרקל ותרזה מיי. קמצוץ קטן מהיסטוריה מפוארת של נשים מבריקות – אז למה בשעשועונים טלוויזיוניים טריוויאלים זה נעצר?

אין לי תשובה מוחלטת לשאלות אלו. גם אין לי בטחון מוחלט להגיד שמדובר כאן על התנהלות מגדרית לשני הצדדים. הרי לא מדובר על ביטול גברי של נשים ידעניות, ולא הימנעות נשית בשל היותן נשים. גם את המילים האלה אני כותבת עם המון התלבטויות והרגשה של חוסר חד משמעיות, שאולי עונה על כמה מהשאלות למה אני לא לוקחת חלק במשהו שהוא מאוד מיידי. המרדף הוא שחור ולבן, כאן ועכשיו, לחתוך בחדות לענות במהירות. ושוב – אני כל אלו, ועדיין.

ובסתירה גמורה לכל המסקנות האישיות, דווקא בתקופה זו של הדרה בוטה וכמעט ממלכתית המקבלת גיבוי בשל אינטרסים פוליטיים או כלכליים, אני חושבת שעלינו הנשים לצאת מאזור הנוחות שלנו, להשיל פחדים, חששות ומוסכמות שאנחנו אולי נכנעות להן מבלי דעת, ולקחת חלק בתכניות אלו. זו הדרך להציג ולהתגאות בידע, להשמיע קול מתריס המפגין בקיאות, ועולם רחב אופקים. לעמוד באמצע הזרקור הציבורי ובכך לשים בצד ובחושך את אותם אנשים המבקשים לשים אותנו שם.

תמונה חיצונית: מיכל שרון, הצ'ייסרית. צילום: ינאי יחיאל.

תכנית "המרדף" משודרת כל יום שלישי וחמישי בשעה 21:00 בערוץ כאן 11.

ביטחון עצמיהמרדףחסמים של נשיםפמיניזםשעשועונים