"סדקים": הטרדה מינית היא אירוע שכל אחד מפרש אחרת

עודד, איש אקדמיה בכיר זוכה בפרס היוקרתי – 'דן דוד', באותו היום הוא מוצא את עצמו בחקירה דחופה במשטרה. נועה הדוקטורנטית שעבדה לצידו מאשימה אותו בהטרדה מינית. יחסי מרות? אונס? רומן אסור? הסרט "סדקים" שיוצא לאקרנים בסוף השבוע, בבימויו של אריק לובצקי על פי תסריט של מיכל אקרמן, חושף אולי לראשונה, את הצד השני של ההטרדה. נועה, הקורבן, היא לא מרכז הסרט כפי שהיינו מצפים לראות, ואולי כפי שהורגלנו לראות, אלא דווקא עודד החשוד כמטריד ורעייתו מיכל (אותה מגלמת צופית גרנט במשחק רגיש ומופלא). זווית ראייה מעוררת מחשבה, מטלטלת וכזו שתצליח להוציא מאזור הנוחות, את כל מי שיצפה בסרט.

עודד (שמואל וילוז'ני) מכחיש כמובן שקרה משהו בינו לבין נועה, אלא שהוכחות שמציגים בפניו השוטרים גורמים לו להודות שאכן היה רומן. ביממה אחת, בה מתרחש הסרט, אנחנו נחשפים לשטח האפור, שלפני עשרים וקצת שנים עוד נחשב לגיטימי. חשבון הנפש הקשה של עודד מול מיכל אשתו, מול השיימינג ברשתות החברתיות, ובעיקר מול בנו הקטן שדורש הסברים, מטלטל נפש. מנגד, המתלוננת נועה, מתמודדת מול אמה שמנסה לטייח את הסיפור.

 

צילום: תומר אסייג. באדיבות סרטי יונייטד קינג

 

אז מי אשם, מי צודק, ומי הקורבן האמיתי פה? האם זאת נועה המתלוננת או מיכל, אשתו של עודד, שצריכה להתמודד לא רק עם המעשה הנורא כלפיה, אלא גם עם המעשה הנורא כלפי נועה? "יש לי חמלה לשתיהן" אומרת התסריטאית מיכל אקרמן. "זה יותר כמו, 'בואו ונגלה סובלנות לראות את הכאב של מישהו אחר בלי לשפוט אותו'".

אמרת אחרי ההקרנה המקדימה של הסרט שזה לא סרט לנפגעות, ואנשים בקהל שאלו אותך אם את לא חושבת שהסרט הזה ימנע מנשים להתלונן. מה דעתך על כך?

"זה לא הסרט שגורם לנשים לא להתלונן אלא המציאות. הסרט משקף את המציאות. תתעוררו, אתם גורמים לנשים לא להתלונן".

נראה שבסרט עודד לא הבין מה הוא עשה. הוא לא לקח ולא ייקח אחריות לעולם.

"אם נשים את שתי הדמויות, עודד ונועה בפוליגרף, שניהם יצאו דוברי אמת. עודד לא חושב שהוא עשה משהו רע. זאת האמת שלו. נועה גמורה ומרוסקת, וזאת האמת שלה. וזאת הטרגדיה, אירוע שכל אחד מפרשן אותו אחרת, וזאת הטרדה מינית. ברגע שנבין שזו פרשנות ונבין איך אנחנו רואים את המציאות נדע לטפל בה".

בסופו של דבר, מדובר באדם שהיו לך פעם רגשות אליו ואת לא רוצה לרסק את המשפחה שלו. את מבינה שמשהו לא היה בסדר בהתנהלות בינכם ועדיין יש חמלה כלפיו.

"פנתה אליי מישהי אחרי ההקרנה שאמרה שהיא לא הייתה מסוגלת להגיש תלונה מכיוון שהיא לא רצתה לעשות את זה לילדים של האדם שהטריד אותה ולמשפחה שלו. הסרט משקף בדיוק כמה סיפור כזה גומר על הילדים ועל האישה. וזו המציאות שלנו, המתלוננות, אנחנו לא רוצות 'להרוס לו את החיים'. את בעצם גם לוקחת אחריות".

 

צילום: תומר אסייג. באדיבות סרטי יונייטד קינג

 

הסרט מעז להתייחס לצד שפחות מקובל לדבר עליו. איזה תגובות קיבלת?

"שאלו אותי איך את כאשה כותבת סרט שלא מגן על הנפגעת, ויש לי הרבה תשובות כי יש פה שתי נשים בסיפור. אני בתור נפגעת תקיפה מינית מעיזה להגיד את זה, שאני חושבת שיהיה לי הרבה יותר קשה להיות במקום הזה של האישה מאשר במקום הנפגעת. מי מטפל בי? האם ידעתי לאן אני הולכת? להיות "אישה של" זו בדידות, זה מעלה שאלות לגבי עצמך, למה בחרת בכלל בגבר הזה. גם במהלך הכתיבה היו לי חודשים קשים, חשבתי מה קורה עם הילדים? למה אני נשארת עם אדם כזה? זה מאד ריתק אותי לפתוח זווית ראייה למשהו שאף אחד לא מכיר. אנחנו בקלות יושבים בבית ואומרים על גילה קצב 'סמרטוט'. שניה תעצרו, תנשמו. הסרט בא לעורר אותנו לא להיות כל כך שיפוטיים, לאפשר לכל אחד את האמת שלו".

צופית גרנט שמגלמת את מיכל, עומדת כמעט מידי ערב על הבמה ופותחת ערוצים לדיאלוגים מאד חזקים בנושאי הטרדה מינית והעצמה נשית. על אף משחקה המדהים שהתקבל בקונצנזוס על ידי הקהל, עדיין יש אנשים שתוהים "איך כפמיניסטית היא לקחה דווקא תפקיד כזה".

"קודם כל אני שחקנית", אומרת גרנט, "וזה היופי במקצוע הזה. שאני יכולה לבחור לשחק את כל מי שאני רוצה. אין פה שום קשר לפמיניזם. אני לא בטוחה שהדמות של מיכל היא יותר קשה לעיכול. הקורבנות שם היא כל כך הרבה יותר גדולה מההתעסקות בשקרים של הבעל. יחד עם הידיעה שהסיפור הזה הופך לשיימינג גדול, והחרדה שאולי הבעל אכן מעורב בדברים המיוחסים לו, יש פה מסה של דברים שהיא צריכה להתמודד איתם. זה סרט שאי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא מתרחש ביום אחד. זה לא נגמר, וגם כשהולכים עם זה הביתה, זה מעורר שאלות. השבר הגדול בחיים קורה ברגע ואין פה הדרגתיות, במיידיות שזה מתגלה".

כשאת מביטה לרגע על החיים שלהם מלמעלה, את בעצם מגלה שאולי שום דבר הוא לא הפתעה גדולה.

"נכון. גם כשמסתכלים מהצד על מערכת היחסים של נועה שגדלה בבית עם אמא שהיתה קורבנית כ"כ הרבה שנים. ויש את הגבר עם הטייטלים שלא יכול ללכת עם הלב שלו עד הסוף. אי אפשר להתעלם מזה. מכל פרספקטיבה של כל אחד מהם, כולם צודקים ואף אחד לא צודק. את יודעת, אני אוהבת לומר שהחיים שלנו הם חיים עם תיבות פנדורה, פעם תיבת הפנדורה נפתחת והשדים שיוצאים ממנה מצילים חיים, ופעם הם ממוטטים אותם על יושביהם, אבל תיבות פנדורה טיבם שמישהו יפתח אותן מתי שהוא".

 

 

"מסע נקמה במקום מסע שינוי"

התסריט ל"סדקים" היה במקור הצגה בשם "גבול" שנכתבה לפני עשור וזו לא ההצגה היחידה בנושאי הטרדה מינית שאקרמן כתבה. קדמה לה גם "לכודים" בכיכובה של נטלי עטיה שעסקה בנושא. עוד לפני שפגשה באריק לובצקי שהציע לה להפוך את "גבול" לתסריט, אקרמן ידעה שהיא יוצאת למסע של שליחות, לשנות את השיח. "המחזה הוצג בפסטיבל 'פותחים מסך' בבית ליסין אבל זו הייתה תקופה שלא ממש דיברו על הנושא, מספרת אקרמן, "הבנתי שהם לא יודעים איך לאכול אותו, ואני הייתי ממש חדורת מוטיבציה להכניס את הזווית הזאת לתודעה. בסופו של דבר אמרתי לעצמי שבמקום לנסות לשכנע אנשים אני אאמין בעצמי".

 

צילום: תומר אסייג. באדיבות סרטי יונייטד קינג

 

היא השקיעה כסף והפיקה את המחזה באופן עצמאי שנמכר לאט לאט לארגונים והפך בסופו של דבר למיזם "גבול הדרכות". חברה שעוסקת בפעילויות למניעת הטרדה מינית בארגונים גדולים כמו צה"ל ובנקים, שמשלבת חלק אומנותי, קטעים מההצגה, הדרכות, סימולציות וליווי שיח עם עורכי דין. "לשמחתי זה מצליח לשנות נורמות, אנשים יוצאים מהדרכות ומשתנה להם הדעה. הם אומרים לי 'אנחנו רגילים לחשוב בצורה מסוימת ופתאום מישהו פותח זווית ומראה לנו זווית אחרת'".

השיח הציבורי בנושא מראה תמיד את הקורבן ומציג זווית מאד חד כיוונית, את חושבת שזה חוטא למטרה?

"עד היום אני לא מכירה מישהו שבא והסתכל על הצדדים האחרים. שיח חד צדדי הוא קיצוני, זה כאילו מישהו מהנדס את המוח שלי ואומר לי תסתכלי רק על זה. ולא, צריך להסתכל על כל הצדדים ורק אז להביע דעה. השיח הקיצוני הזה פוגע בכולנו ובעצם פוגע בנשים. קמפיין #metoo, למשל, על פניו מעצים נשים, אלא שאני חושבת שהשיח המגמתי שממשיך היום תחת כותרת #metoo דווקא מחליש נשים".

תסבירי.

"זה הופך אותנו לקורבן. הוא מוזיל. ככל שיש יותר אירועים שמגיעים תחת הכותרת הזו הוא צובע את כולם באותו הצבע ומוזיל את הסיפור הזה. אני מסתכלת על הקמפיין הזה ושואלת למה הוא קם? הוא קם למטרה חשובה שכולם ידעו שיש מלא נפגעות תקיפה מינית. אבל בעיניי, ברגע שהוא השיג את המטרה, והוא אכן השיג – ושלא יהיו אי הבנות, מדובר בקמפיין מדהים ואין היום אחד שלא מודע לתופעה – אבל ברגע שהשגנו את המטרה זה צריך להפסיק. הקמפיין התפשט ויצא משליטה ומחליש נשים לדעתי. זה הופך למסע נקמה במקום מסע שינוי וחבל. וזה מה שרציתי להעביר בסרט. אני אומרת בואו נעצור שנייה, השגנו משהו ונמשיך את השיח בהתחשב במה שהשגנו, זו הדרך. הבנו, אבל בואו נראה מה עושים עכשיו".

את חושבת שאנחנו לוחצים מהר מידי על ההדק?

"אנחנו שופטים מאד בקלות, גם מתלוננות, במקום להקשיב ולא לבקר ולומר באופן אוטומטי 'למה היא נזכרה עכשיו'. זאת האמת שלה. בדרך כלל הטרדה מינית שמתחילה במקום העבודה זו פרשנות לא נכונה שבה צד אחד לא מבין את הצד השני. צריך להיות ברור לשים גבולות, לשאול אם אתה לא מבין, לדייק ולא לעגל פינות. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות בהדרכות שלנו".

 

#ME TOOאלימות מיניתביקורת סרטהטרדה מיניתצופית גרנט