במאית "עץ תאנה": "במקרה של במאי לבן לא תתייחסו לצבע שלו"

"במקרה של במאי לבן לא תתייחסי לצבע שלו. במקרה שלי, עד שאני מגיעה לדבר על התוכן אני צריכה לעבור 7 מדרגות עד שנגיע לדבר על מהות היצירה",  אומרת עלמוורק  דוידיאן, הבמאית והתסריטאית של הסרט "עץ תאנה", ובמשפט אחד מצליחה לתמצת שנים של קיפוח.

סרטה של דוידיאן, שעלה השבוע לאקרנים, עוסק בעליית האתיופים ארצה מזווית מאוד אישית. עלילת הסרט מתרחשת באתיופיה 1989, ומספר את סיפורה של מינה, נערה צעירה החיה עם משפחתה בכפר קטן בפאתי אדיס אבבה. היא אוהבת לבלות יחד עם אלי, חברה הקרוב, בגן העדן הפרטי שלהם – באזור הנהר ותחת עץ תאנה המבודד. אך על רקע המרחבים והחיים הפשוטים שמינה כה אוהבת, מתחוללת באתיופיה מלחמת אזרחים ממושכת. אלי נאלץ להסתתר מהשלטונות שחוטפים נערים צעירים מרחובות העיר והכפרים ומגייסים אותם לצבא. ובעוד המלחמה הולכת וסוגרת על התושבים, משפחתה היהודית של מינה מתכננת לעזוב את אתיופיה ולעלות לישראל. מינה, שלא מוכנה לעזוב את אלי מאחור, טווה תכנית משלה כדי להבטיח את הצטרפותו למסע.

 

 

"עץ תאנה" היה מועמד ל-5 פרסי אופיר, כולל הסרט העלילתי הטוב ביותר, וזכה בטקס בפרס הצילום (שהוענק לצלם דניאל מילר. ר.ז) באותו אירוע. בנוסף היה מועמד לפרס הסרט העלילתי בפסטיבל חיפה בו הוא הוקרן בבכורה ישראלית וזכה שוב בפרס הצילום, הוצג בבכורה בינלאומית בפסטיבל טורונטו ושם זכה בפרס 'Audetia' היוקרתי עבור הסרט הטוב ביותר המבוים בידי אישה, והוצג וזכה בפרסים בפסטיבלים שונים בישראל וברחבי העולם.

"סיפור עלייתי וחיי הם לא רחוקים מסיפור הסרט", אומרת דוידיאן על היצירה שלה, "נולדתי בכפר שנקרא עוואש באתיופיה. בגיל צעיר הגעתי עם משפחתי לאדיס אבבה, שם למדתי בבית ספר יסודי. בגיל 11 הגענו לארץ למרכז קליטה בצפת ומשם נשלחתי ללמוד באולפנה בירושלים. מהאולפנה העיפו אותי כי במשך שנה שלמה בכיתה ט' אני ומספר חברות נהגנו להבריז מהשיעורים ולטייל. היינו מטיילות בכל חור בירושלים עד שעלו עלינו כשגילו שיש לנו אלבום תמונות מכל הטיולים."

מה הייתה התגובה ל"הפקרות"?

"בצורה עדינה אמרו לי 'או שתבחרי לעזוב או שנעזיב אותך', ואז עברתי לכפר הירוק. אחרי הצבא חבר הפגיש אותי עם עדה אושפיז, שהיא במאית ודוקומנטריסטית ידועה וכשהתחלתי לעבוד איתה הבנתי שזה מה שאני רוצה. היא הפכה להיות המורה הרוחנית שלי. בסופו של דבר החלטתי שאני הולכת ללמוד בסם שפיגל".

 

מתוך 'עץ תאנה'. צילום: דניאל מילר

מאין בתוכך נוצר עץ תאנה?

"זה בא מתוך הרבה דברים. הפרויקטים הראשונים עליהם עבדתי היו סרטים קצרים על חיי האישה המהגרת בארץ. בתסריט הראשון חזרתי אחורה למקום בו התחילו החיים שלי, מה שלא דיברתי עליו הרבה. למדתי קולנוע והבנתי איזה ייצוג יש לשחורים על המסך, ואילו סיפורים מספרים. רציתי לבחון את החיים ויצאתי מתחושה של לשתף, שיש חיים גם בעולם השחור. סרטים זרים שמגיעים מכל העולם בצורות שאני אוהבת מצליחים להכניס אותי חזרה לחוויה האישית שלי, המטרה שלי הייתה להעמיק את החוויה האנושית מסיפור קטן. אז הבנתי שגם אני רוצה לשתף"

אי פעם הרגשת בושה או נחיתות ממוצאך?

"לא בושה. רק הבנתי שאני צריכה להבין את התרבות החדשה. הבנתי שהשפה היא כלי מאוד חשוב, ושיהיו לי חיים יותר טובים אם אלמד אותה לעומק. הייתי במירוץ להבין את המירוץ הישראלי, ברור שהיו ונתקלתי בדיעות קדומות אבל בפנים לא הרגשתי תחושה של בושה. זו הזהות שלי".

גאווה הייתה?

"אני לא יודעת מה המשמעות של להיות גאה. אני אתיופית, אני עלמווארק, אבל אני יודעת איך החברה תופסת את התרבות ממנה באתי".

 

'עץ תאנה.' צילום: דניאל מילר

יש געגוע?

"ברור. זו הילדות שלי".

למי את מתגעגעת?

"מאוד מתגעגעת לחברי הילדות שלי, לשקט. מאוד מתגעגעת לאיזושהי תחושה של זמן שצף, למקום שבו הייתי רק עלמוורק הילדה ואף אחד לא התעסק בצבע שלי. באתי מהמקום שכולם בו שחורים ולא מדברים על זה, בסרט יצרתי קשר עם הצבע שלי ודרכו קשרנו קשר לקהל. וצבע הוא רק נתון, אני מתעסקת בעולם הרוחני שלי ולא בצבע".

את חושבת שמתישהו זה יקרה, שלא יתעסקו במוצא שלך אלא בהיותך במאית יוצרת?

"זה יקרה ככל שהיצירה שלי תהיה נוכחת במרחב, רק אז יפסיקו לדבר על הצבע ועל המעטפת".

יוצאי אתיופיהסרטיםעלמוורק דוידיאן