'אישה עובדת': כשהבוס עומד קרוב מדי ואת שותקת

"אני שואפת לעשות סרטים שיעבירו חוויה כמה שיותר אנשים, בלי לשלם מחיר שאני לא יכולה לעמוד בו אידיאולוגית או קולנועית", אומרת הבמאית ויוצרת הקולנוע מיכל אביעד על סרטה "אישה עובדת", סרט עלילתי חדש, היוצא בסוף השבוע הקרוב לאקרנים. הסרט מביא את סיפורה של אורנה, אישה הנסחטת מינית במקום העבודה, לה היא זקוקה על מנת לפרנס את משפחתה, ועוסק בתחום "האפור" של הטרדות שמצליחות להשאיר צלקת למרות שלכאורה הן כמעט בלתי נראות.

"אישה עובדת", בכיכובם של לירון בן שלוש, מנשה נוי ואושרי כהן, נכתב בשיתוף עם מיכל ויניק ושרון אייל. הבכורה הבינלאומית של הסרט הייתה בפסטיבל טורונטו 2018, והנושא הנפיץ בו עוסק הסרט – הטרדה מינית של עובדת על ידי הבוס שלה והניסיון גם לשמור על מקום עבודתה וגם על עצמה ומשפחתה, יצר עניין וגרר תגובות נלהבות. מאז הבכורה השתתף הסרט בעשרות פסטיבלים בינלאומיים ברחבי העולם, נמכר להפצה לארצות רבות, ביניהן ארה"ב וצרפת, וזכה לביקורות יוצאות מן הכלל.

אביעד, דוקומנטריסטית ותיקה שמאחוריה כבר 8 סרטים דוקומנטריים ושני סרטים עלילתיים, מוכרת כעוף מוזר, חיה פוליטית פמיניסטית המתעקשת לעסוק בנושאים הכי פחות מיינסטרימים מנקודת מבט שונה ולא פופולארית בעליל. מדובר באישה שאומרת את כל מה שלא מדברים עליו, וכן – לדבריה היא שילמה על כך מחיר.

"הדבר שהכי היה מתאים לעשות הוא קומדיה", אומרת אביעד, "אבל אני לא יודעת לעשות קומדיות. הצלחתי לביים סרט שהוא גם מותח, עם שחקנים נהדרים, וגם החזון הקולנועי שלי בא לידי ביטוי בו. היה לי ברור שאני רוצה שהסרט ידבר להרבה אנשים. רציתי מאוד מאוד שהוא ידבר גם לגברים אבל לא עשיתי הנחות. אני מאמינה שכדי לעשות שינוי בעולם בתחום הזה של יחסים בין גברים לנשים, אנחנו צריכים גם גברים".

מה המסר שהיה חשוב לך להעביר?

"אם לפני 70 שנה לא היה ברור שאישה תוכל להצביע או לנהל חשבון בנק, עדיין לא ברור שאנשים יכולים להתנהל בתוך עבודה כבני אדם לא מוגדרים שעושים את עבודתם, בראש ובראשונה. שגברים צריכים להבין שגם מה שנראה להם כמחמאה, ברגע ענייני של עבודה הוא לא מחמאה אלא השפלה. להגיד לי 'את יפה' במקום לומר – 'את עובדת טוב', זה מעליב. ואני חושבת שיש לנו עיוורון בכל החלק הזה. עיוורון שגם נשים הן חלק ממנו. הסרט עוסק במוכרת דירות, ובעולם של הקפיטליזם המאוחר כל כך הרבה מאיתנו מוכרים".

כלומר?

"גם אני מוכרת לך עכשיו סרט. זה נורמה שנשים אמורות להראות טוב בתהליך המכירה כי זה סקסי ויימכר יותר טוב, אבל כשמישהו מטריד אותן אז הן אשמות כי הן התלבשו סקסי. אני חושבת שמהמסרים מהחברה הם נורא מבלבלים. גם לגברים זה מבלבל, כי הם המסכנים, צריכים להיות 'גבר גבר', זה מה שהם לומדים מינקות".

מה הביא אותך לעשיית הסרט הזה?

"אני פמיניסטית מאז שנות ה-80, זה אומר שאני רואה סרטים מנקודת תצפית נשית. בעצם כמו נשים אחרות, רק בשנות ה-90 הבנתי מהי בכלל הטרדה מינית. לפני כן המושג לא היה קיים ולא ניתן היה לזהות את זה. ב-2012, כשסיימתי את הסרט העלילתי הקודם שלי 'לא רואים עלייך', בכיכובן של רונית אלקבץ ז"ל ויבגניה דודינה, שעוסק באונס אלים עם איום במוות, הבנתי שהמנעד של תקיפות מיניות הוא עצום, ועניין אותי לעשות סרט על הצד הכי אפור במנעד הזה. כתבתי את התסריט מ-2012-2014 יחד עם מיכל ויניק ושרון אייל אזולאי וחיכינו לכסף, וכאשר היינו כבר באמצע הצילומים פרץ קמפיין מי טו, באוקטובר 2017. מאז ולאורך כל אותה תקופה בישראל, אין שבוע שאנחנו לא מתוודעים בו לפרסום על תקיפה מינית כזו או אחרת".

לירון בן שלוש ומנשה נוי בסרט אישה עובדת צילום: דניאל מילר


איזה תחקיר ערכת עבור הסרט?

"אני דוקומנטריסטית במקור. עשיתי 8 סרטים דוקומנטריים, ושניים עלילתיים אז ערכתי תחקיר כמו שאני עושה לסרט דוקומנטרי. קראתי אינספור עדויות שכבר כמה שנים מתפרסמות, נפגשתי עם עורכות דין שמייצגות נפגעות בבתי משפט, ויותר ויותר הבנתי שאפשר לקרוא את הטקסטים אבל צריך לראות סרט על מנת לראות איך זה קורה. סרט מאפשר למשל להבין מה המרחק בין הגופים של השניים שנוכחים בסיטואציה, מתי זה מאיים, מה הטון של הדיאלוגים, מה פירוש השתיקות, מהם הסימנים של אי הסכמה ללא מילים, כמו למשל כאשר הגיבורה בורחת. זה מה שהוביל לסרט כמות שהוא".

יש מקרה ספציפי עליו נשען הסרט?

"לא ממש. היו כמה סיפורים שעל בסיסם, בנוסף לניסיון שלי ושל התסריטאיות, היוו את השלד של הסיפור. שאלנו את עצמנו בכל שלב מה היינו עושות אילו היינו שם, בנינו את הגיבורה כאינטליגנטית, בתפקוד גבוה, אמביציוזית שרוצה לעבוד וצריכה לפרנס. במובנים האלה היא מאוד דומה לנו".

מתי ואיך את הוטרדת מינית?

"הוטרדתי מינית אינספור פעמים, אני לא רוצה וזה לא נכון להיכנס לרזולוציות כרגע. אבל אני יכולה לומר לך בבירור שכאשר התחילו לדבר על הטרדת מיניות מיד ידעתי על מה מדובר. אני יכולה לומר שבכל מעשה שאנחנו עושות, ובכל התנהלות שאנחנו מתנהלות, אנחנו נשפטות עפ"י תרבות ששמה אותנו במקום מגדרי שיש לו אפיונים שאנחנו צריכות למלא".

מיכל אביעד, צילום פרטי

לעסוק בנושאים מגדריים, ובנושאים של ישראל של אז והיום, בהם גם נגעת בחלק מסרטייך, זה קשה. למה את בכל זאת בוחרת לגעת דווקא בנושאים האלו?

"לא יודעת. זאת מי שאני רוצה לצעוק את מה שמעניין אותי, סרט אצלי מגיע מרצון לחקור תופעה של משהו. אני חושבת שתמיד הייתי ציפור מוזרה בקרב הקולנוענים. אני כן מוערכת אבל הייתי ונשארתי אאוטסיידרית, למרות שהייתי מנהלת אומנותית של פסטיבל הנשים ברחובות ואחת ממייסדות פורום הקולנועניות, כמו גם של פורום היוצרים הדוקומנטריים".

למה אתה חושבת שרואים בך ציפור מוזרה?

"לפני 30 שנה, כשהתחלתי לעשות סרטים, הייתי בטוחה שבדור שלי הדברים יתאזנו ו-50% מהבמאיות יהיו נשים, כמו שיש רופאות ומורות. לא עלה על דעתי שגם ב-2019 בעולם יהיו פחות מ-10% במאיות. זה בדיוק כמו בתחילת דרכי".

למה זה קורה?

"זה נושא טעון ורבים הצדדים בו. מה שאנחנו יודעים זה שבמשך כל השנים הללו הקשיים של נשים שרוצות להיות במאיות לא הלכו ופחתו. הסיבות הן רבות, החל מזה שבמאית אוחזת בידה המון כסף ומתייחסים אליה בתעשייה כאילו היא גנרל ולא אישה, בנוסף – נשים מדברות על נושאים שלא מעניינים את הקולנוע המיינסטרימי. אם גברים עסוקים בגיבור שהולך למלחמה ומקריב את גופו למען המולדת, נשים עסוקות במה זה להישאר מאחור, לבכות ולסעוד את הפצועים. זו דרמה לא פחות גדולה אבל היא לא מעניינת את המיינסטרים. יש המון סרטים יש על יחסי אב ובן, אבל כמה סרטים אנחנו מכירים על יחסי בת ואב או בת ואם? אין לי טענות נגד זה, אני רק רוצה שוויון ושגם אנחנו הנשים נעשה סרטים. ומה שקורה ביתר העולם קורה גם בישראל".

‏‏לירון בן שלוש בסרט אישה עובדת. צילום: דניאל מילר


מה המחיר שאת שילמת בבחירה שלך לעסוק במקצוע הזה?

"אני לא יודעת לומר לך מה המחיר האישי ששילמתי על התעקשותי להיות במאית. יש לי משפחה, אני גרושה עם שני ילדים, ובזוגיות מזה 11 שנה עם בן זוג שהוא פרופסור באוניברסיטה וסבבה עם הפמיניזם שלי. אולי אם הייתי יותר מתפשרת בנושאים שאני עוסקת בהם, היה יותר קל לי לעשות סרטים. כן אני יכולה לומר לך ששילמתי במחיר של פחות מסחריות ופחות פופולאריות. זה לא פשוט. אני נורא אוהבת לעשות סרטים, ושונאת כמו כולם לקבל 'לא', אז להגיד לך שאני לא נכנסת למיטה ובוכה, יש את הזמנים הללו, אבל אז קמה וממשיכה לבעוט".

את חושבת  שהסרט שלך יגרום לשינוי?

"אני מאמינה שבתחום התרבות כל הזמן נעשים שינוים אבל הם שינויי עומק איטיים. מבחינתי הקולנוע שאני עושה הוא חלק מהעולם הפוליטי שאני עושה, כי כל תרבות היא גם פוליטית מהכיוון של הבנה של יחסי כוח".

הטרדות מיניותקולנוע ישראלי