הדברים שלמדתי משנה של צפייה בקומדיה נשית בנטפליקס

אני לא יודעת אם אני מגיעה מאוחר למסיבה שהתחילה מזמן, אבל לאורך השנה האחרונה, הבחנתי במספר עולה במהרה של תוכן מסוג מאוד מסוים – סטנד-אפ של נשים. ככלל, בשירות הסטרימינג ישנם הרבה מופעי סטנדאפ, כנראה בגלל הקלות שבה אפשר לייצר תוכן מהסוג הזה – לתעד מופעי סטנדאפ שמתקיימים כך או כך. אבל בשונה מהרבה מקומות אחרים בתעשיית הבידור, ולהפתעתי הנעימה, נראה שנטפליקס דואגים למרחב שווה לקומיקאיות בקטגוריה לצד קומיקאים. לאחר שצפיתי כמעט בכל הסטנדאפיסטיות בנטפליקס, למדתי כמה דברים מעניינים על איך נשים יוצרות בידור, מה הופך אותן למצחיקות ולמה גם גברים יכולים ליהנות מהן.

הקומיקאיות בנטפליקס מכסות קשת רחבה מאוד של נשים שמשתמשות בהומור מסוגים מאוד מגוונים, אך בראש ובראשונה וללא יוצא מן הכלל מדובר בנשים מצחיקות, מבריקות ומקוריות. יש משהו מאוד מרענן בלראות מופע קומדיה של אישה. אני לאו דווקא טוענת שהן יותר או פחות מצחיקות מעמיתיהן הגברים, אבל סוג הצחוק פה הוא שונה – התוכן מצחיק כי הוא מרגיש אישי, כי הוא מעורר הזדהות. רוב התרבות שצרכנו עד עכשיו הייתה תרבות שנוצרה או נכתבה על ידי גברים, ובהתאם, היא התמקדה בפרספקטיבה הגברית. כשהבדיחה היא על נשים, מצחיקה ככל שתהיה, היא עדיין בדיחה עלינו. אך כשקומיקאיות יוצרות הומור על מגוון נושאים, החל ממשפחת קרדשיאן עד חוקי ההפלה בארה"ב, אפשר סוף סוף להיות בצד הצוחק.

סטנדאפיסטיות הן לא המצאה של המאה ה-21. ג'ואן ריברס הנהדרת, אלן דג'נרס, וופי גולדברג – כולן נחשבות לחלוצות בתחום, שהעזו להגיד שנשים יכולות להיות מצחיקות ולמעשה סללו את הדרך לאלו שהגיעו אחריהן. סטנדאפיסטיות היו פעילות עוד בשנות החמישים, אך לאורך השנים התוכן של המופעים הללו השתנה. הן כבר לא מנסות להשיב לסטנדאפיסטים הגברים שיורדים עליהן במופעים שלהם ולדבר על כך שגברים הם "טמבלים" שלא יודעים לעשות כביסה. סטנדאפיסטיות בוחרות למקד את ההומור שלהן במשהו שרלוונטי מאוד לעצם החוויה של להיות אישה, ומביאות את הפרספקטיבה הזו בכל אחת מהבדיחות שלהן. ולכן אולי זה כל כך מרענן ליהנות מהמופעים שלהם – אחרי שנים שהתרגלנו לאדיר מילרים שצוחקים על אותה אישה מציקה שמנסה לשלוח מסרים פסיביים אגרסיביים, סוף סוף ישנה אישה שצוחקת על כמה גברים יכולים להיות דושים וכמה גבריות יכולה להיות מגוחכת.

התהליכים הללו מאפשרים לקומיקאיות לדבר על נושאים מורכבים ומעניינים. ב-"נאנט", הספיישל עטור השבחים של הקומיקאית האוסטרלית האנה גדסבי, שנמצא בקו התפר העדין בין מופע קומדיה להצגת אישה-יחידה, גאדסבי בוחנת את עניין ההומור העצמי והאופן שבו הוא עיצב אותה כקומיקאית. היא אישה לסבית שגדלה בטזמניה שבאוסטרליה, מקום בו הומוסקסואליות הייתה אסורה על פי חוק עד שנת 1997. את מרבית הקריירה שלה כקומיקאית היא מיקדה בבדיחות על עצמה ועל היציאה שלה מהארון, אבל אחרי שנים רבות בתחום הקומדיה, גדסבי מספרת שכבר לא תהיה מוכנה להמשיך לעשות קומדיה באותו אופן, תוך שימוש בהומור עצמי. במשך שנים היא ראתה זאת כדרך להתמודד עם החוויות שעברה, אבל היא הבינה שעבור אנשים שנמצאים בשוליים מלכתחילה, הומור עצמי הוא לא דרך התמודדות אלא דרך להוריד את עצמם את מול האוכלוסייה שצריכה לקבל אותם.

התובנה של גדסבי משליכה עבור רבות, כי אפשר להגיד שכך התחילה הקומדיה הנשית. נשים לקחו את המצב הקיים, למרות שבמידה רבה הוא לא היה מיטיב עבורן, והשתמשו בהומור עצמי כדי למצוא את הדרך לקבל אותו – אבל עדיין במידה רבה שימרו אותו. עכשיו, כשהיסודות האלו התערערו, לנשים כבר אין כוונה לצחוק על עצמן.

לגברים, במידה רבה, ההומור הזה עלול להיתפס כמאיים. את הסטדאפיסטית קת'רין רייאן תמיד שואלים "למה היא כל כך שונאת גברים?" – בגלל שהתוכן של המופעים שלה שם במרכזם דמות נלעגת של גבר סטרייט ויהיר, ובגלל שהרבה nהמופעים סובבים סביב הבחירה שלה להישאר רווקה ולגדל את בתה לבד. אבל למה אף אחד לא שאל גברים את אותה שאלה, כשהתוכן של מופעי הסטנדאפ של רבים מהם מבוסס במשך שנים על  – כמה נשים הן היסטריות, חסרות יכולת קבלת החלטות, וכמובן, שונאות סקס? לא ברור איך נשים הצליחו ליהנות מהתוכן הזה כל השנים הללו.

השורה התחתונה היא שלפני הכל, מדובר בנשים באמת מצחיקות. את המופע של קת'רין ראיין ראיתי עם חבר ושנינו בכינו מצחוק. לא ניתן להתווכח עם הגאונות של שרה סילברמן, וקשה שלא להשתמש במילה "פיפי" כשמתארים את חווית הצפייה באלי וונג. הקומיקאיות הללו, ובפרט התוכן שהן מעלות במופעים שלהם, הן רוח מרעננת של ייצוג נשי, אבל לפני הכל, הן הומור משובח ודרך נפלאה להעביר שעה מול נטפליקס.

לאלה שמעוניינות ומעוניינים להתחיל לצפות, הנה מספר המלצות:

קת'רין ראיין, "בצרות"

שרה סילברמן, "גרגר אבק"

אלי וונג, "הרת אסון"

וויטני קאמינגס, "מותר לגעת?"

האנה גדסבי, "נאנט"

סטנד אפקומדיה