מה עלה בגורל ילדי הפליטים? "פגשתי ילדה שהתחבאה בבור ומשם ראתה את חברתה נאנסת ונרצחת"

"במהלך הצילומים באפריקה זכיתי להכיר את הילדים ולקיים איתם ראיונות. שמעתי סיפורי זוועה על מלחמה, על רעב ומחלות, ועל סכנות בדרכים", משתפת בכאב הדוקומנטריסטית ניצן טל במאית "8000 מהדקי נייר", סרט שמספר את סיפורם של ילדי פליטים דרום סודנים אשר גורשו מישראל וכעת נאבקים להסתגל לחיים בפנימייה באפריקה, ועל המיזם האומנותי שלהם עם האומן רפאל לומס.

סרטה הלא שגרתי של טל, מתעד את האמן רפאל לומס שהחליט שהוא רוצה להקדיש את חייו כדי לבחון את יכולתה של האמנות לשנות מציאות חיים. לומס יצר קשר עם קבוצת ילדי פליטים דרום סודנים שגורשו מישראל והגיע לפנימייה בה הם חיים באוגנדה על מנת ליצור איתם פרויקט אמנותי – פסל גדול בצורת בית, שקירותיו עשויים מ-8000 מהדקי נייר המסמלים את הקשרים השבריריים בחיי הילדים ואת כמיהתם ליציבות ולבית. במהלך הפרויקט הוא שומע מהם על התלאות והסכנות שחוו, על ההסתגלות לתנאי המחיה הקשים באפריקה ומרגיש שהגירוש מישראל נותר אצלם כפצע פתוח. הסרט יוצג בסוף השבוע במסגרת פסטיבל אפוס שהפך לפסטיבל מקוון. 

"בשיחות עם רפאל, גיליתי אומן עם עבר מרתק ותהליכי מחשבה עמוקים וייחודיים", מספרת הדוקומנטריסטית, "לא יכולתי שלא להתפעל מהחוזק הנפשי, מהנדיבות והכנות שלהם. כיוצרת, השאלה של השקעת משאבים באומנות כאשר היא עומדת מול צרכים בסיסיים כמו אוכל, מקום לינה או תרופות דיברה אלי מאוד".

איך נוצר הקשר בינך לבין לומס?

"לקראת סוף נובמבר 2015, ממש אחרי שסיימתי את הסרט השני שלי, קיבלתי וואטסאפ מחברה – 'מישהו מחפש צלם וידאו בשביל פרויקט באוגנדה. מעניין אותך?'. השבתי בחיוב  ויומיים לאחר מכן כבר קבעתי פגישה טלפונית עם רפאל. הוא סיפר לי על הפרויקט שלו עם ילדי הפליטים הדרום סודנים המגורשים ושלח לי קישור לתכנית 'המערכת' על הילדים. כמה דקות אחרי שהתחלתי לצפות בה הייתי צריכה להפסיק כדי ללכת לחפש טישו. עד שהבנתי שהתקציב לפרויקט זעום ושלא רק שלא ישלמו לי, גם אשלם את הוצאות הנסיעה מכיסי, כבר נתפסתי לרעיון וידעתי שאסע. לא כל כך בגלל הפרויקט האומנותי, בשלב זה לא ממש הבנתי במה מדובר אבל בגלל הילדים".

מתוך הסרט – "8000 מהדקי נייר". תמונת יחצ

לא חששת לנסוע?

"זה לא שלא היו לי ספקות. רפאל בטלפון נשמע כבן אדם מרתק אבל גם קצת הזוי. היו לו המון רעיונות לפעילויות שהוא רצה להספיק באותו שבוע אבל גם המון פרטים לא ידועים. עלתה בי המחשבה האם אני נוסעת עד אפריקה בשביל פרויקט כושל. היה גם לחץ זמן, מכיוון שהילדים באוגנדה היו שבועיים לפני החופשה שלהם והיה חלון זמן לא גדול להגיע אליהם". 

האם תמיד היית ערה לנושא המגורשים מסודן?

"האמת היא שבתור מי שגרה בארה״ב כבר 20 שנה לא הייתי מודעת בכלל לגירוש. למדתי על זה מהאינפורמציה שרפאל שלח לי, ואחר כך דרך קשר טלפוני עם רמי גודוביץ ולאה מילר-פורשטט, מייסדי פרוייקט קאם-טרו. אבל זו לא פעם ראשונה שאני מתעדת פליטים. אחד הארגונים שצילמתי בשבילם בדרום אמריקה הוא ארגון שמטרתו לתת סיוע משפטי לפליטים, כך שנושא הפליטים באופן גלובלי לא היה חדש לי".

מהם הקווים המשותפים בינך לבין המגורשים? מה גרם לך להתחבר לסיפור שלהם?

"אני לא יודעת אם יש קווים משותפים ביני לבין הפליטים מעבר לעובדה שכולנו בני אדם. חינכו אותי להאמין שכל בני האדם שווים וראויים לכבוד וביטחון, ושמחובתו של כל אחד לעזור לחלשים. אולי זה נשמע כמו קלישאה אבל זה אמיתי. זה המסר שקיבלתי מההורים שלי. גם החינוך הקיבוצי חינך לסובלנות ואהבת אדם. כשאני גדלתי בקיבוץ עוד לא היו פליטים בארץ אבל חינכו אותנו לדו קיום עם ערבים והמסר הכללי היה שזה לא משנה אם הם בני דת או מסורת אחרת, הם אנשים כמונו. אולי החיבור הכי חזק אל ילדי הפליטים היה דווקא מהמקום של היותי אמא לילדים. הבן הגדול שלי היה אז בן 16 וחלק מהנערים בפרויקט היו אז בגילאים דומים, וכל הזמן עלתה לי לראש המחשבה איך הוא היה מתמודד אם פתאום היו לוקחים אותו מהחיים המוגנים שלו במדינה מערבית וזורקים אותו באפריקה. ולא סתם אפריקה אלא דרום סודן, אחת המדינות הכי מוכות גורל באפריקה".

ניצן טל. צילום: אלונה כהן

יש סיטואציה מסוימת שזכורה לך במיוחד מהמפגש עם אותם בני הנוער?

"באחת הפעמים, כשראיינתי נערה בשם אייוין, היא סיפרה לי איך היא הייתה צריכה לנסוע לבד עם שלוש אחיות צעירות ממנה באוטובוסים מרחק גדול. הנסיעה ארכה יומיים והן איבדו את הדרך, ואחת האחיות חלתה והיא לא ידעה איך לעזור לה או למצוא רופא. ושוב, לא יכולתי שלא לחשוב על הבן שלי בסיטואציה כזו. כשהיא סיימה לספר, פרצתי בבכי, ממש, בלי שליטה, והיא מסכנה נבהלה נורא".

מה העיר אצלך המפגש עם רפאל?

"הקשר עם רפאל התחיל לא טוב. כבר ביום השני שלנו באוגנדה היה ריב גדול. ההתניידות באיזור בו היינו, הכפר של הקהילה היהודית באוגנדה, היא על אופנועים בדרכי עפר. הוא רצה ללכת עם ילדי הפליטים לראות את בית הכנסת של הכפר. התחיל לרדת גשם והוא התעקש להמשיך ואחד האופנועים החליק בבוץ ורק בנס אף אחד לא נפצע ועדיין הוא התעקש להמשיך. ממש צעקתי עליו אבל הוא לא ויתר. גם בהמשך השבוע לא היה קל. הוא בא עם רעיונות מאד ברורים מה הוא רוצה להספיק ובמצבים מסוימים היה ניגוד בין מה שאני רציתי לעשות מבחינת צילום ובין מה שהוא ראה כחשוב. חזרתי מאוגנדה עם יחס מאד אמביוולנטי לגביו. מצד אחד הוא מקסים עם הילדים ועם אנשי הקהילה היהודית, ויש לו רעיונות מרתקים ונקודת מבט מאד מקורית על דברים, ומצד שני הוא לא בן אדם קל. הקשר התחזק תוך כדי עבודה משותפת סביב הפרויקט עם הפליטים".

עד כמה שינתה עשיית הסרט את חייך?

"לא חושבת שעשיית הסרט שינתה את חיי באופן משמעותי אבל קרו דרכה כל מיני דברים מעניינים. כבר אחרי הנסיעה הראשונה שלי לאוגנדה החלטנו אני ובן זוגי 'לאמץ' שלושה ילדים מהפרויקט ולשלם להם את שכר הלימוד. אחר כך גם ההורים שלי התחילו לממן אח ואחות בפרויקט. בנסיעה השנייה שלי לאוגנדה פגשתי את האמא של הילדים ומפה לשם היום אני עוזרת גם לה ולאחיה ללמוד מקצוע. כל זה, והקשר עם רמי ולאה מייסדי קאם-טרו, גרמו לי לחשוב הרבה על עבודה פילנתרופית, איך היא נעשית ומה נכון, ובעקבות זה החלטתי להירשם ללימודי פילנתרופיה. כן, יש תואר כזה".

באיזה סיפורים יוצאי דופן של מגורשים נתקלת?

"יש סיפורים בלי סוף. ילדים שמתחבאים מפני המורדים חודש ביער בלי אוכל או מים וחיים על מה שמוצאים. ילדה שהתחבאה בבור ומשם ראתה את חברתה נאנסת ונרצחת בלי שיכלה לעזור לה. ילדה שנאלצה להשאיר את אחותה החולה בהוסטל של גברים כדי ללכת לחפש לה רופא ואז לא ידעה את הדרך חזרה לאותו המקום. אם שבאחת ההתקפות של המורדים איבדה את הקשר עם בעלה ומאז לא שמעה ממנו ואין לה מושג עד היום מה עלה בגורלו. הרבה סיפורים שמזכירים את הסיפורים של יהודים ממלחמת העולם השנייה. גם אז מדינות העולם סירבו לקבל פליטים והם נשלחו חזרה אל מותם".

איך זה השפיע עלייך?

"קשה לענות על זה. קשה לשמוע סיפורים כאלו, בעיקר כשאני יודעת שכל זה היה יכול להימנע אם היו נותנים להם להישאר בישראל. זה מעציב ומכעיס".

האם גם את חווית חיים של עליבות או הישרדות כאומן וכאדם?

"לא. החיים שלי אף פעם לא היו קשים מבחינה חומרית. תמיד היה לי ביטחון. דווקא בגלל זה כל כך קשה לי לראות איך אחרים סובלים כל כך ובלי הצדקה".

את מתביישת ביחסה של מדינת ישראל לפליטים?

"מתביישת זו לא המילה הנכונה אלא כועסת. לא רק על ישראל אלא גם על ארצות הברית ורבות ממדינות אירופה שמגרשות פליטים. לאחר מלחמת העולם השנייה, בעקבות משבר הפליטים שהיא גרמה, רוב המדינות החברות באו״ם חתמו על אמנה לזכויות פליטים כחלק מאמנת ז׳נבה. באמנה נאמר שהמדינות החתומות מתחייבות לתת מחסה למבקשי מקלט תוך כדי ביצוע הליך משפטי שיברר אם הם אכן פליטים. ישראל, ארה״ב ומדינות נוספות מפרות  את האמנה הזו על בסיס יום יומי".

כרזת הסרט "8000 מהדקי נייר". תמונת יחצ

איפה האמת? מי אשם?

"מי אשם? יש הרבה אשמים במצב הפליטים. תלוי כמה רחוק רוצים ללכת. מלחמות האזרחים בסודן ובהרבה מקומות אחרים התחילו לאחר שהבריטים עזבו. אז הקולוניאליזם אשם. והצדדים הלוחמים בסודן אשמים. וממשלת ישראל שלא נותנת לפליטים מעמד וזכויות פליט. אבל לחפש אשמים לא עוזר לאף אחד. האשמה האמיתית היא בבני אדם שלא מוכנים לקבל את מי ששונה מהם, אם זה בצבע העור, או בדת או במנהגים. ויותר מזה, במנהיגים שמלבים את השנאה ואז רוכבים עליה. פטריוטיזם לאומי ודתי הוא הגורם לכל המלחמות בעולם ועד שאנשים יבינו שכל בני האדם הם בבסיסם אותו הדבר, כולם רוצים וזכאים לחיות בשקט, שום דבר לא ישתנה".

מה המסר שאת רוצה להעביר בסרט? האם הוא קורא למאבק ולאמפתיה?

"מאבק? לא. אמפתיה? בטח. וקשר בין אנשים. בחרתי לקרוא לסרט '8000 מהדקי נייר' מכיוון שרפאל רואה במהדקי הנייר סמל לשבריריות של בני האדם אבל גם משהו שמחבר. אני חושבת שכולנו מהדקי נייר שבריריים, אבל אם נחבור ביחד, מעבר לגבולות ומחסומים מעשה ידי אדם, נוכל להית הרבה יותר חזקים".

את חושבת שהסרט ישנה משהו?

"לצערי, אני לא מאמינה שאפשר באמת לשנות דעות של אנשים. אנשים קובעים את דעתם על סמך ערכים שספגו מהמשפחה והסביבה ואז בוחרים לראות את המציאות או את החלקים מהמציאות שמתאימים לתאוריה שלהם ומחזקים את דעתם. אבל אולי הסרט יכול לעודד אנשים שמאמינים בכיוון הזה לעשות עם זה משהו. להתנדב או לתרום למען פליטים. או אפילו רק לנסות להכיר אותם".

**

פסטיבל אפוס אמור היה להתקיים במרץ ומתקיים בסוף השבוע הקרוב במתכונת וירטואלית. לפרטים נוספים ורכישה לחצו כאן.

לרכישת הסרט 8000 מהדקי נייר לחצו כאן

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת 
 

 

אפריקהניצן טלסרט דוקומנטריפליטיםפסטיבל אפוס