עוד ניפגש: 'שלושים שנה אני כועסת על אבי החרדי, ולאן זה קידם אותנו?'

לפעמים זה נדמה שאנשים חושבים שנרשמתי לאח הגדול. כאילו כל מטרתה של התכנית הזאת היא להוציא החוצה את הריבים, התככים והישראלי המכוער. לפלג אותנו לשני מחנות של חילוני, חרדי, להכין פופקורן ולהסתכל עלינו צועקים אחד על השני בפינת העישון. לחכות לאח הגדול החרדי שיקרא אותנו לחדר, יתן לנו משימה סודית חדשה, ולחכות לרייטינג של הפרק הבא. ואז, כשעובר עוד שבוע שבו אני לא צועקת על אף אחד, יש קצת באסה באוויר וכמיהה שאולי בפעם הבאה זה יקרה.

אז לא. אני לא באח הגדול. ולא בהישרדות (או שאולי זה סוג של), ובטח שלא בחתונה ממבט ראשון. אני לא בתכנית ראליטי. אני בתכנית דוקו. ובאחת הטובות ביותר שנוצרו. והתכנית הזו באה ומציגה את הדברים כמו שהם. שימו לב, אני אחזור – כמו שהם. בלי הוראות, בלי בימוי, בלי התערבות חיצונית. אף אחד לא אומר לי מה להגיד, איך להתנהג, ובטח שלא איך להרגיש. הרגשות שלי הגיעו בילט אין. ו… אולי חלקכם יהיו מופתעים… הם הסיבה שהביאה אותי לתכנית.

אז כן. ברור שאני יכולה להתעצבן, לריב עם נורית ולכעוס על כל העולם. כן, קשה לי עם העולם החרדי. כן, אני לא מבינה הרבה מהדברים שהם עושים. מה נסגר עם הפאות? והיחס לקהילה הלהט"בית? ומה אכפת לכם מקווים בשבת בתל אביב אם אתם לא גרים שם בכלל? ומה קורה עם הגיוס לצה"ל? ומה קורה עם היחס כלפי נשים? ומי זורק אבנים על חיילים? ויורק על נערות? ומסית נגד חילונים וחילוניות כאילו אנחנו השטן? ומי שמכם? מי אומר שאתם יהודים יותר טובים מאיתנו? לשמור שבת ואחר כך במוצ"ש להרביץ לשוטרים בהפגנות זו יהדות? זה השירות שאתם עושים לדת הנהדרת הזאת?

 

בלה רבוי מתוך 'עוד ניפגש, כאן 11 (צילום מסך)

ואם הייתי צועקת. וכועסת. ומתעצבנת. אז מה? זה היה פורק ממני יותר? עושה אותי צודקת יותר? כמו שאמרה יעל, "את כבר עשר שנים עם הצודקת הזה". או במקרה שלי, כבר שלושים שנה. שלושים שנה שאנחנו לא באמת בקשר. הייתה תקופה שמהלכה לא דיברנו 8 שנים. אבל באמת לא דיברנו. בלי הודעות, בלי טלפונים, בלי כלום. 8 שנים. יום יום. בלי אבא. בלי בת בכורה. בלי כלום. וכעסתי. וקיללתי. ושנאתי אותו בכל דרך אפשרית. וכתבתי עליו טקסטים כואבים. וכעסתי על הדת. מאוד. וכל מה שקשור לדתיים. וכל מה שקשור אליו. הכל. האחים שלי. האחיות שלי. הכל. כעסתי על כל העולם. ומה? מה הלאה? שלושים שנה אני כועסת. ולאן זה קידם אותנו? כעס מלבה עוד כעס. וזה יוצר כדור שלג שבלתי אפשרי לעצור אותו.

אבל אני גם מבינה שהרבה ממה שאני חושבת על העולם החרדי נובע מחוסר הבנה. וזה עובד גם להפך. חילונים שלא שומרים מצוות הם לא יהודים לא טובים. הם מתנדבים ועושים צבא ומשלמים מיסים ואוהבים את הארץ הזאת, ועושים את כל החגים, ומניחים תפילין בדוכן של החרדים בכניסה לשוק הכרמל. החילוני הממוצע לא שונא את החרדים. והחרדי הממוצע לא שונא את החילונים. הקיצוניות וחוסר ההבנה משניא אותנו אחד על השני.

ואני מאמינה באלוהים ואני מאמינה שחשוב לו שאהיה קודם כל בן אדם. ודווקא בגלל זה אני לא מגיעה כועסת. אני באה במטרה להשלים. אני באה במטרה לקבל את האבא החרדי שלי בחזרה. וזה שאני שותקת, ומסתדרת עם נורית, ואוהבת אותה אהבת אמת – זה החוזק שלי. לדעת להסתכל על הצד השני, לא להסכים עם מה שהוא עושה, ועדיין לבחור באהבה. להתנהל בצורה שמכבדת את כולם, ובעיקר את עצמי. 

השחרור האמיתי שלי לעולם החרדי הגיע ביום הראשון של הצילומים. לא ישנתי בכלל בלילה שלפני. המונית אספה אותי בשעה 05:40 וב 06:30 כבר הייתי בירושלים. מסביבי אנשי צוות, הפקה, צלמים, סאונדמנים, עורכים, בימאים, מפיקים, מתאמות הפקה, אחראיות הפקה, עוזרי צלמים, עוזרי סאונד, ונהגים. אחת הבנות ניגשה אליי והציגה את עצמה. בחצי צחוק עניתי לה שאני נערת המים. היא חייכה וביקשה ממני להביא לה קפה. אמרתי לה "בטח! מאיפה מביאים?" ובדיוק באותה שנייה הבימאית עצרה אותי. אמרה "את הטאלנט" ושלחה מישהו אחר שיביא קפה לכולנו. שם. שם נפל האסימון. אני לא כאן כדי לעשות צחוקים ולרכל עם שאר הבנות על ההיא שראינו ברחוב שנראית כמו מאמא טאליבן. אני פה כדי לעשות תיקון. לנסות לגשר על פער של שלושים שנה ולהחזיר את הקשר שלי עם אבא שלי. ולא רק איתו. עם כל הצד החרדי. אני רוצה בחזרה את האחים והאחיות שלי. אני רוצה להתגאות בטייטל "זאת עם המשפחה הכי גדולה ומגוונת". 

ועכשיו אם תסלחו לי, פרק 6 הזכיר לי שלא הייתי אצל סבתא הרבה זמן. ובכלל לא סיפרתי לה מה עובר עליי מאז שהתחילו לשדר את התכנית. ואני בטוחה שהיא תשמח לדעת, ולייעץ לי בצורה הכי טובה שאפשר. גם אם רק אני שומעת אותה.

לטורים הקודמים של בלה רבוי על הסדרה עוד ניפגש לחצו כאן 

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת 
 
בלה רבויעוד ניפגש