ריאליטי בדנמרק: גוף של נשים הוא פגום ודוחה

הטלוויזיה הדנית הוציאה מתוכה דמויות נשיות מורכבות וחזקות בשנים האחרונות- ראש הממשלה בריגיטה נייבורג ב"בורגן" ("הממשלה"), הבלשית שרה לינדן ב The Killing וכן דמויות נוספות של בלשיות, עיתונאיות ופוליטיקאיות חזקות. על מנת לאזן, הטלוויזיה הממלכתית של דנמרק החליטה שהגיעה הזמן להשיב את הנשים למקומן בתוכנית חדשה. לא, לא למטבח, אלא כחפץ דומם.

בתכנית ריאליטי חדשה יושב לו שופט קבוע עם שופט אורח, שניהם ממין זכר, ויחד הם מעבירים ביקורת על נשים המתפשטות מולן, ומסכמים ב"האם היינו עושים לה טובה או לא". הביקורת מועברת, כמובן, בשנינות קולחת, במשפטים החדים והמשעשעים ביותר. איזה פטמות מכוערות, קטעים. השופטים המומחים מבדרים את הצופים בביקורת שהם מעבירים על הנשים שעומדות מולם, עירומן אמנם מוסתר מהקהל בבית, אבל ההשפלה גלויה לחלוטין.

טיזר לתכנית:

לשמוע את השיפוט שעובר להם בראש – בלי הנימוס המעייף הזה

נשים הרי לא נתונות לשיפוט בוחן רק מהיום, או רק בתוכנית הזאת. לא, נשים נתונות לשיפוט תמידי, כל הזמן. כמובן שלגברים המטרידים מינית ברחוב הייתה אימא שחינכה אותם להיות מנומסים ולכן הם פועלים על פי כלל הזהב: "אם אין לך משהו נחמד לומר, אל תאמר שום דבר". אז הם מספרים לנו על הציצים הנחמדים שלנו, על הרגליים היפות, הם מתעניינים האם קר לנו ושואלים איך משיגים כאלו עיניים. את הדברים הפחות נחמדים הם שומרים לעצמם (אלא אם כן העזנו להגיד שאנחנו לא מעוניינות או לבקש להניח לנו. במקרה כזה מותר לקלל חופשי), כי בכל זאת, חינוך זה חינוך, והם רוצים להשפיל את האישה ברחוב רק טיפה, שתדע שהיא במרחב שלהם, אבל בלי להביא אותה לדמעות. כשאת בוכה את לא יפה, וזה לא נעים לנו בעיניים. אבל בראש שלהם רץ לו שיפוט מדוקדק: איך החיוך, איך הרגליים, איך החזה, איך השיער – ובסופו שאלת המחץ: הייתי עושה לה טובה או לא?

זה מאד אנושי ליהנות מביקורת של אדם אחר. אני למשל, מאד נהנית מאוכל, ומתמוגגת מקריאת ביקורת מסעדות. יש הנאה בלקרוא אדם אחר המנסח במדויק את מה שהפריע לו ומה הוא אהב, ברהיטות ובהומור. גם הצופים הדנים מאד נהנים לשמוע ביקורת, את הניגון השיפוטי שעובר להם בראש מול הנשים שעוברות מולן ברחוב, רק בלי הנימוס המעייף הזה, בלי החובה להיות נחמד, בלי הצורך המעיק לראות את הנשים הללו כבני אדם.

אני תוהה איך אישה שתצפה בתוכנית תרגיש. אני מניחה שהיא תסתכל על עצמה בפעם האלף ותמצא דברים חדשים לגמרי לשנוא. הביקורת השנונה הזו היא הפסקול שיתנגן לה בראש בכל פעם ופעם שהיא תתבונן במראה, ותיחרד. אם לדוגמניות דניות רזות ומושלמות יש פגמים שניתן להעביר עליהם ביקורת קטלנית, איזה סיכוי יש לסתם אימא או אישה שעובדת בעבודה משרדית? בכל פעם שגבר ינעוץ בה עיניים מטרידות ברחוב, יתווסף להשפלה ולחוסר הנעימות הזו גם פסקול השיפוט, מעבר להערות ה"טובות" שהם מרשים לעצמם לשחרר, כי זה הרי מנומס.

שני אנשים שבהחלט יכולים להרשות לעצמם לשפוט אחרים על מראה (צילום מסך)

אתן גועל נפש ואנחנו עושים לכן טובה כשאנחנו רוצים אתכן

אחת הטענות הנפוצות ביותר שעומדות בפני פמיניסטיות הן: "הרגתן את הרומנטיקה". אבירי הרומנטיקה הדנים באים לתקן את כל הנזק שעשו הפמיניסטיות הרעות, ששמו נשים בעמדות כוח ונתנו להן כוח לסרב ורוצים לחזור לזמנים פשוטים יותר, רומנטיים יותר. כשגבר היה גבר, ואישה הייתה חפץ.

"אנחנו מעריצים נשים", הם אומרים לרוב, כשפמיניסטיות מתעקשות שיש להתייחס לנשים כאל בנות אדם שוות, "זה בגלל שהגוף של נשים הוא יפה". התוכנית הזו חושפת את הפרצוף האמיתי של ההערצה הזו – תסכול, מרמור, קנאה ותיעוב. אין שום דבר רומנטי  בלבקר פטמות של דוגמנית. אין שום דבר סקסי בהצבעה על כל הפגמים וכל מה שלא מוצא חן בעיניך וציון לשבח של מה שכן. פרדוקסלית, אבירי הרומנטיקה הצליחו להוציא את כל הסקסיות מהעירום ולהפוך את המבט הגברי לסקסי בערך כמו ביקור אצל הגינקולוג – עובד, לא עובד, עובד. וזה, לטענתם, מה שנשים רוצות –  פידבק. אחרי הכל, בלי המבט הגברי הן לא קיימות.

בסופו של דבר, מספרים לנו הדנים, אתן דוחות. תראו את כל הפגמים שיש אפילו ביפות ביותר מביניכן. אתן גועל נפש, ואנחנו עושים לכן טובה כשאנחנו רוצים אתכן, מטרידים אתכן, אונסים אתכן. התפקיד של נשים, כך הם אומרים, הוא למצוא חן בעינינו. על פי זה אתן נשפטות, על פי הטעם האישי של גברים. כל היכולות מרודדות לכדי השאלה הזו: היית עושה לה טובה, או לא.

הגרסה הלא מצונזרת (לא לפתוח בעבודה):

כי הם עושים לנו טובה כשהם מסתכלים עלינו ואומרים מילה טובה, עם כל הפגמים הדוחים הללו שבנו. כלומר, הם לא עומדים בפני היצר, אבל הם למעשה עושים לנו טובה. זו שנאת נשים בצורה הכי מזוקקת שלה ולא פלא שהיא באה ממדינה שבראשה עומדת אישה. זה הבאקלש הדני, תגובת הנגד האולטימטיבית, זאת שמחפשת להחזיר אותנו למידה הראויה, בצורה האלימה והקיצונית ביותר האפשרית. חפץ.

הריאליטי שלנו חורג מגבולות הטלוויזיה ולא נגמר אף פעם

זו שנאה יוקדת לכל הנשים שמעיזות לומר לא, כי מי הן בכלל ומי רוצה אותן. זו שנאה לכל הנשים שמעיזות לא לשים קצוץ על המראה שלהן, כי מי הן שיזלזלו ככה את ויורידו מחשיבות המבט הגברי. זה למעשה דיאלוג פנימי בין גברים שיוצא החוצה בצורת שנאה לדבר הלא מוכר הזה, הלא מושג, שחודר להם לטריטוריה ועוד מעז להיות מושך תוך כדי.

החלק העצוב הוא שזה נורא אפקטיבי. מלמדים נשים שהן אמורות להיות יפות ומעודדים אותן להשקיע במראה שלהן, לשפר אותו תמידית, כדי לזכות בהערכה ובאהבה שלבסוף יגיעו מאיזה מקור עלום. נשים יקפצו על כל הזדמנות לבקר את עצמן, כי מלמדים אותנו שיש תמיד מה לשפר, אבל לא צריך להגזים, וצריך להיות יפה אבל לא יותר מדי. להראות מיליון דולר אבל בלי שזה ייקח זמן וכסף וגם בלי שנראה את ההשקעה, עם חזה גדול אבל לא לנתח או שאם מנתחות שלא ירגישו, להיות רזה אבל לא להיות בדיאטה.

השיפוט הזה מנגן על משהו קיים, על השנאה העצמית שמאכילים אותנו מהילדות ועל אותן החששות הבסיסיים – להיות לא מספיק טובה. זו שנאת נשים גסה וברורה אולם יעילה להפליא. בערך במידה בה תכנית בשם "הבולבול היפה ביותר" הייתה מאיימת על הכבוד העצמי של הגברים שנחשפים אליה, עם הבדל אחד קטן: הריאליטי שלנו לא נגמר אף פעם, וחורג הרבה מעבר לגבולות הטלוויזיה.