מי הבוס?- הסדרה הכי פמיניסטית שנעשתה אי פעם

לפני תשע עשרה שנים עלה לשידור בארצות הברית סיטקום קומי שבמרכז עלילתו היפוך מגדרי שהיווה הבסיס לכל המתח והקונפליקט שסביבו נעה הסדרה. זו הייתה סדרה קטנה וחביבה, בלתי מזיקה, משפחתית ומשעשעת שאיכשהו עד היום נשארה הסדרה הפמיניסטית ביותר שעלתה לשידור בטלוויזיה האמריקאית אי פעם. האם אתן זוכרות את "מי הבוס?"

למי שלא זוכרת, הנה התקציר: אישה מצליחה עם קריירה משגשגת (אנג'לה)  זקוקה לשירותיה של מנהלת משק בית. אימא שלה (מונה) מתעקשת שתשכור גבר לתפקיד וכך, במקום אישה בגיל העמידה זוכה בתפקיד טוני, מאצ'ו איטלקי חתיך שמגיע מהצד ה"לא נכון" של החיים. במשך שמונה עונות הפכו השניים משמן ומים לחברים טובים ובסוף גם לאוהבים.

מה שמדהים בתוכנית הזאת זה שהדילמות שהיא מציגה נשארות רלוונטיות גם לימינו. ההתלבטויות עדיין עכשוויות והמתחים עודם קיימים. ועוד יותר מדהים שאם צופים בה אחרי הכרות עם הכתבים הפמיניסטיים הגדולים אפשר להעלות סברה, שכותבי הסדרה היו בקיאים היטב בז'רגון ושאבו רעיונות רבים מהדילמות שהוצגו על ידי כותבות פמיניסטיות. פרקים רבים הם כמעט המחזה של תיאוריות בסיסיות בפמיניזם למי שאין לה זמן או חשק לקרוא מאמרים אקדמיים.

כך לדוגמא, באחד הפרקים מקבלת אנג'לה המצליחנית קידום והופכת לנשיאת חברת הפרסום בה היא עובדת. השמחה בבית רבה אולם נהרסת לחלוטין כשמסתבר שהמתחרה שלה על התפקיד מפיץ מאחורי גבה שמועות ש"היא כלבה ששכבה את דרכה לצמרת". הרי לכן עשרים ומשהו דקות שמדגימות פרק על קידום נשים לעמדות ניהול בכירות ותוצאותיו מתוך מאמרה הקלאסי של  רוזבת' מוס קאנטר- "מספרים: מיעוט ורוב".

הסבתא של התכנית, מונה, מציגה ארכיטיפ נשי מורכב ובלתי צפוי. היא הסבתא, זו שמבחינה מסורתית צריכה לשבת בבית, להתאבל על בעלה המת ולסרוג גרביים לנכדים, אבל במקום זה היא לומדת באוניברסיטה עם אנשים שגילם שליש מגילה, יוצאת עם גברים ומדברת בגלוי על הנאה מסקס. הדמות.  שמחת חיים של הדמות השערורייתית והצבעונית הזאת מגיעה לקיצה ברגעים בהם הסובבים אותה מנסים לכפות עליה התנהגות סטראוטיפית. היא אמנם נפגעת מאוד כשמציקים לנכד שלה עם אמירות נוסח "סבתא שלך נותנת", כשרומזים שהיא לא אחראית מספיק לשמור עליו או שהיא עושה דברים שהם "לא לגילה" אבל לא מוכנה לאבד את זהותה לתכתיבים ולהתפשר על האני שלה מול לחצי החברה. היא מקור בסדרה לאין ספור דיונים בסלאטשיימינג (ביזוי נשים על החצנת מיניותן)ובאייג'יזם (אפליה על רקע גיל) ומציבה שוב ושוב מראה מול החברה הצרה והשמרנית כשהיא מותחת את הגבולות.

העובדה שהאישה יוצאת לעבודה ומפרנסת והגבר נשאר מאחור כדי לנקות, לבשל ולטפל בילדים היא מעין אמירת יסוד שנשמרת במשך כל הסדרה. הערעור על המוסכמות הביא לרגעים אירוניים ומשעשעים רבים. ההומור שבסיטואציה נובע מהעובדה שהחלפת התפקידים המסורתיים נתפסת על ידי הקהל כאבסורדית והסדרה ממשיכה לשעשע עד היום כי החלוקה הזאת טבועה בנו עד היום. אם תפקידי המגדר המסורתיים עדיין מבלבלים אתכן, תוכלו לקבל מושג על היווצרות הדיכוטומיה הזו בכתביה של ננסי צ'ודורו ואולי תוכלו לשער כיצד היא משפיעה על ילדים. אם לא בא לכן לשער, תוכלו פשוט לצפות בסדרה ולראות.

גם הסיפוק שטוני מגלה והגאווה שהוא מוצא בעבודתו משעשעים ושמים ללעג את הציפיות הקרייריסטיות המסורתיות. מי מגדיר מה הופך גבר למצליחן? האירוניה היא שבכל סיטואציה שבה טוני ואנג'לה נדרשים להתחלף בחזרה לתפקידי המגדר המסורתיים, הדבר נגמר באסון.

הדיון בנשים בשוק העבודה קיבל בסדרה משמעות מיוחדת. שנות השמונים היו בעצם העשור הראשון בארה"ב שבו התחילה נוכחות נראית של נשים בעמדות מפתח ובעמדות ניהול. דרך אנג'לה הצליחו יוצרי הסדרה לדון בבדידות בצמרת, בסטריאוטיפים החריפים על נשים מצליחות, בצורך העז בתמיכה ובאפליה הבוטה נגדן ועשו זאת בדרך אירונית, הומוריסטית וקלה לעיכול. כשהבליעו את המסרים החתרניים האלו בתוך קומדיה לכל המשפחה הם הצליחו להציב מול חברה שמרנית (תקופת רייגן) סיטואציה פמיניסטית במופגן שתתקבל באהדה על ידי הקהל ותוכל אפילו לשנות במעט את דרך המחשבה שלהם בהצגת אלטרנטיבה שבה זה "עובד". הסדרה "מי הבוס?" היא ממתק ראדיקלי בעטיפה מנצנצת- וטוב שכך.

אם נסתכל על הטלוויזיה בימינו נראה סדרות רבות שמציבות נשים במרכז וכגיבורות, אולם לא הצלחתי למצוא מאז עוד סדרה שבה הג'נדר-בנדר כל כך קיצוני, נוכח, קיים במופגן וכן, אפילו נחגג.

אז אם את לומדת מגדר, המאמרים ארוכים, את לא מצליחה להשיג סיכומים והיית מעדיפה לשבת ולראות טלוויזיה במקום, תוכלי להגדיר את העצלות העליזה כ"צפיה ניתוחית מושכלת" ואפילו להתמוגג קצת מהבגדים האיומים של האייטיז. וד"ש לאליסה מילאנו!