היכן הגרסה הנשית ליונתן רושפלד?

מבט רך נמסך על פניה החלביות והנאות של מיכל אנסקי אחרי שהיא נוגסת במנה שהונחה מולה על ידי מתמודד נרגש, בידיה רועדות, זה הרגע. היא מטלטלת את ראשה בעונג, משרבבת שפתיים משורטטות וקובעת: "פצצה". או "וואו". או "פגז". או "עפתי מהמנה שלך". ברגעים באמת מיוחדים, היא תזיל דמעה ותגיד, "ריגשת אותי עם האוכל שלך" ותעשה מרגשות הקהל כבד קצוץ.

גם כשהיא בוחרת שלא לשלב ידיים עם ידי המתמודד\ת שכרגע חלקו את הרגע הנהדר בו טעמו סמבוסק לראשונה ברחם-אימם-בזמן-מלחמת שקר-כלשהו- בעוד הם מתמודדים-עם-אובדן, גם כשאין לה סינר להציע, היא תמיד תעשה זאת בטון רחום, אימהי כמעט, כמו מורה בבית הספר היסודי היא תקפיד לדבר על צדדיו החיוביים של התלמיד הבעייתי ולתת לו תקווה לתעודה הבאה. גילוי נאות: אני ממש מחבב את מיכל אנסקי. אולי כי כל דמותה הטלוויזיונית נוצרה במטרה שאחבב אותה.

הכיצד את אוכלת מהצד

אל תפריט הריאליטי הרחב המוצע לסועדים בערוצינו הציבוריים נוספה לאחרונה "משחקי השף", גרסה דלוחה וחסרת נשמה לחלוטין של "מאסטר שף" שהצליחה להפוך את הבישול לענף הספורט הנצפה ביותר במדינה בשנים האחרונות, ושלחה את כולנו, גברים ונשים כאחד, למטבח. כמו ב"מאסטר שף" גם כאן כוכבי התכנית האמיתיים אמורים להיות השופטים – ולנעליהם של אייל שני, חיים כהן ויונתן רושפלד, אמורים להכנס מאיר אדוני המלאכותי עד כדי הקאה, אסף גרניט הבלתי-טלוויזיוני בעליל ומושיק רוט המולקולר הסטרילי שהגיע על תקן "הישראלי היחיד שהסכימו לתת לו מישלן וזה אפילו לאייל שני אין".

רק שפים. משחקי השף. צילום: יח"צ

ובאשר לצלע הנשית? ב"משחקי השף" אפילו לא טרחו להעמיד פנים ולשלוח גם אישה לחזית המטבח שלהם; על תקן הפנים היפות לוהקה מירי בוהדנה, מי שהקשר בינה ובין קולינריה דומה במהותו לקשר שבין יונתן רושפלד והתעמלות צורנית. אז מדוע לבחור במירי בוהדנה? היא פשוט אמורה לספק אתנחתא ויזואלית מהנה לעין, בין מנה למנה, בין חתיכת בשר אחת לשנייה.

למרות שאינה שפית, הקשר של מיכל אנסקי לעולם הקולינריה עוד לפחות ברור – היא גסטרונומית, בתה של שרי אנסקי הנודעת שהאכילה דורות של ישראלים על גבי עיתונות שנות השמונים והתשעים, כותבת אוכל בעצמה, ויזמית מבריקה שמינפה את פרסומה להצלחת שוק האיכרים בנמל תל אביב ובלוקיישנים נוספים בארץ. אבל האם הייתה נבחרת אילולא הייתה יפה מספיק כדי לפרסם קבוצת קניונים מיד עם עליית העונה הראשונה של התכנית? ספק. האם בחירה באמא שלה במקומה הייתה הגיונית יותר, בעלת ערך יותר, ראויה לעמדת השיפוט הרבה יותר? אין ספק. אז מדוע לא נמצאה אפילו שפית ישראלית אחת, שוות ערך ובת גילן של יתר חברי הפאנל?

מה הקשר בינן לבין קולינריה? מימין לשמאל: מירי בוהדנה ומיכל אנסקי. צילום: יח"צ

נשים למטבח, גברים לטלוויזיה

"מאסטר שף" ו"משחקי השף" לא המציאו את הגלגל. שנים ארוכות נשים מודחות מצד אחד בחיי היומיום ובתודעה התרבותית אל המטבח, כמי שמטרתן להשביע ולגדל לפני הכל, ומאידך מודרות מהפסגות של הקולינריה האמיתית, המקצועית, זו שחורגת מתחום הבית, מתחום הזנת הילד והבעל. זו שראויה לכבוד.

מיקה שרון, איילת לטוביץ', אמילי גולדברג, רביבה אפל, עינת אדמוני, לעזאזל, אפילו שרי אנסקי – כולן דוגמאות לנשים שהיו יכולות וראויות לתואר "השופטת", נשים שמגיעות ממסורות שונות אך מופתיות של בישול, ואלו רק דוגמאות, איך נאמר – על קצה המזלג. וגם לו לוהקה אחת מהן לתפקיד – היא הייתה צריכה לשמש על תקן אנסקי או בוהדנה, לספק את החיוך הנדרש, ואם אפשר עם קצת מחשוף, זה תמיד הרי מעורר יותר תיאבון. נשאיר את כתישת המתמודדים, ההתנשאות הקולינרית והצהרות כגון "אתה לא גאון. אני גאון", לשופטים מזן יונתן רושפלד (גילוי נאות: גם אותו אני אוהב, כל דמותו הטלוויזיונית נוצרה כדי שאשנא-אוהב אותו).

פה גדול אוכל הכל

באופן לא מקרי גם בין זוכי העונות הקודמות נראה כי אינה קראבצקי, שלקחה את העונה הראשונה, דעכה מעין הציבור והתקשורת, לא הפכה את הבישול למקצועה, לא זכתה "לנצל את התהילה", ומסתפקת בכתיבת מתכונים ברשת בעבור פורטל זה או אחר, בעוד הזוכים הגברים אבי לוי, שפתח מסעדה מצליחה בירושלים כפי שיעץ לו רושפלד בתכנית, ותום פרנץ, שהפך לכוכב קולינרי בינלאומי ומפתח מותג עסקי משלו בימים אלו, הצליחו להתפתח אל מחוץ לגבולות הסינר החונק של הפקת הריאלטי ולהישאר בתודעה הציבורית.

נשארו בתודעה הציבורית. מימין לשמאל: אבי לוי ותום פרנץ. צילום: יח"צ

מאחורי הקלעים של ההפקות הגסטרונומיות השונות שבאו עלינו לכלות דיאטתנו יודעים לספר שלא רק אני יודע לחפש שפיות ישראליות בגוגל, אבל שאופציות אלו שנבחנו – פשוט לא התקבלו. "זה לא עובר מסך", נאמר שם, שלא לציטוט. לדעתם של האנשים שמבשלים לנו את הפריים טיים, כנראה שמקומן של נשים הוא במטבח – כל עוד זה לא בטלוויזיה שלנו. המראה של רושפלד או רוט בולסים מנה, בעוד שירייה משתפלים אל פינות פיהם המרייר – סנטר יותר, סנטר פחות – אמור לעורר בקרב הצופים הרבה יותר תיאבון.