חוגגים עשור לסקס והעיר הגדולה

איך הזמן טס גם כשלא כל כך נהנים. בסוף מרץ ימלאו עשר שנים לרגע שבו חיינו השתנו. הרגע בו הציפורים הפסיקו לצייץ, הים נדם, הרוחות נרגעו ומכל מקלטי הטלוויזיה בעולם נשמע משפט אחד: "קארי, את האחת".

טוב, אולי זה לא ממש היה ככה, אבל להרבה נשים ברחבי העולם זה נראה כמו תיאור כמעט מדויק לאותו היום שבו "סקס והעיר הגדולה", על ששת עונותיה, הגיעה לסיומה. אז, כמובן, עוד לא ידענו שנזכה לגסיסה איטית עם שני סרטי המשך שיעוררו בנו את הרצון להמתת חסד. באותו הרגע באמת הרגשנו שפרק גדול בחיינו הסתיים, ולא רק בגלל שהיה מדובר בפרק סיום כפול.

כמו כל תופעות גדולות, כל שכן טלוויזיוניות, את החשיבות של "סקס והעיר" התחלנו להבין רק כמה שנים אחר כך. כלומר, את החשיבות שמעבר לפרח הענק שבדש או לנעלי המנולו בלניק. בעשר שנים שעברו מאז ירידת "סקס והעיר", קיבלנו לא מעט סדרות שניסו לחקות את הפורמט, אבל למעט "בנות"  – שסוף סוף הצליחה לספק אמירה משמעותית – קיבלנו בעיקר אוסף קלישאות מביש שהחזיר את הנשים היישר לימי "הכול נשאר במשפחה", וכהוכחה מובהקת לכך ניתן למנות את "עממיות" של נאור ציון, שרץ על המסך כאילו לא שרפו חזיות מעולם. במיוחד על הרקע הזה, אפשר להעריך את תרומתן של ארבעת המופלאות לא רק לתרבות המערבית, אלא גם על חייהן של הנשים ולמאבק לשוויון בין המינים.

קארי, סמנתה, מירנדה ושרלוט הן אמנם סטראוטיפיות ושבלוניות, אבל הן העבירו אותנו כמה שיעורים מאלפים, כשלראשונה על המסך הקטן (וככל הנראה גם על זה הגדול) הביאו את קולן האמיתי של הנשים, ולא רק נשים כמו שגברים כותבים אותן. הן דיברו בקול על סקס ובצורה ישירה מאי פעם, מבלי להתנצל או להתייפייף, על הצרכים של הנשים (כן, מסתבר שגם להן יש צרכים) ועל הרצון שלהן לעמוד בזכות עצמן ולא רק כ"אישה של".

סמנתה הציגה אישה שעד כה למדנו שצריך להדיר או להסתיר: כזו שחוגגת את המיניות שלה, לא פוחדת להתנסות ולחוות ולא בהכרח מחפשת אהבה, ובטח לא גבר שיציל אותה. אמנם אין לה מי שיתלה לה את הווילון ומרבית הנשים בעולם עדיין חשות מאוימות ממנה, אבל היא מודעת לעובדה שזה המחיר שהיא משלמת עבור הבחירות שהיא עושה בלב שלם. בהמשך היא מוצאת אהבה, אבל גם עליה היא מוותרת בסופו של דבר וכדי להראות שיש לה עוד דברים בחיים מלבד לסקס, הדמות שלה חולה בסרטן השד ומתמודדת איתה בצורה הכי ייחודית ועוצמתית שאפשר.

מירנדה, על שלל חליפות העסקים שלה, סימלה את נשות הקריירה שלא מתנצלות על האמביציה שלהן. היא משלמת על הדייטים עם בן זוגה, כי היא מרוויחה יותר והיא קונה לעצמה דירה ותוך כדי נאלצת להתמודד עם שלל המתווכים ועורכי הדין התמהים כיצד היא קונה דירה ללא גבר וללא עזרת ההורים. היא מעלה את סוגיית הפערים בשכר ובקידום, וכשהיא הופכת לאמא היא מתמודדת עם הרצון שלא לפספס את בנה הגדל מול הרצון להוכיח שהיא עדיין עובדת מסורה – בדיוק כמו שקורה לכל הנשים בעולם.

שרלוט, הנסיכה הניו יורקית, הופכת לאורך הפרקים מזו שרוצה אהבה וחתונה בכל מחיר לאישה שמבינה שזוגיות היא הפשרה הכי טובה שאפשר לעשות. היא רומנטית חסרת תקנה, אבל גם חווה תקופות בהן הוויברטור הוא חברה הטוב ביותר, וכשיחסי המין בינה לבין בעלה הראשון והמושלם לא מספיקים אותה, היא מעדיפה לוותר על החלום ולהתגרש כי גם לנשים – מי היה מאמין? – הסקס הוא חלק מאוד חשוב בחיים.

אבל אי אפשר לדבר על "סקס והעיר הגדולה" רק בהקשר חיובי. גם בתור אחת המכורות הקשות ביותר לסדרה, שיכולה בכיף להתמודד במשחק ה"נחשי מאיזה פרק לקוח הציטוט/האאוטיפיט הבא", אני לא יכולה להתעלם מנקודת התורפה של הסדרה, שבאופן אירוני היא גם הכוכבת הגדולה שלה – קארי בראדשו.

אם תשאלו בחורה ממוצעת איזו דמות היא מהסדרה, סביר להניח שהיא תענה "קארי". זה, כמובן, לא מאוד מפתיע, הכוכבת של הסדרה היא גם הדמות הכי מורכבת ועגולה בה. יחד עם זאת, היא גם היחידה שעדיין מציגה את האישה הטובה והמוכרת: זו שמכורה לנעליים, שמתאהבת דווקא בגבר שלא נותן מעצמו עד הסוף ולא מצליחה להתאהב בגבר שבאמת רוצה להיות איתה. היא אישה שבטוחה שהיא יכולה לשנות אותו, וכשהיא נמצאת במצוקה כלכלית היא פונה לגבר שיציל אותה. היא שוכבת עם גברים – אבל לא יותר מדי; היא נהנית מסקס – אבל לא קינקי מדי, ובאופן כללי היא לא מציגה שום מודל שלא ראינו קודם.

שלא תטעו, כמו כולן גם אני מאוהבת בקארי, אבל אולי היא קיבלה את אהבתי האינסופית משום שהיא לא מאיימת על כל מה שהכרנו עד עכשיו, כי היא לא דורשת מאתנו לעשות שינוי מהותי בתפיסת הנשיות הרווחת. אז נכון שהיא עובדת למחייתה והתנור שבמטבח שלה משמש רק לאחסון – אבל זה עדיין לאחסון בגדים. יכול להיות שאם היא היתה מחביאה בו ספרי לימוד או צעצועי מין, היינו מתחברות אליה הרבה פחות. אז האם "סקס והעיר הגדולה" באמת עשתה מהפכה? כנראה שכן, רק שכמו כל המהפכות שהצליחו, לא מדובר בשינוי מהותי שבו בין לילה המשטר מוחלף – שהרי מהפכות כאלו גם ככה נידונות לכישלון – אלא בכמה צעדים קטנים וקלילים. כיאה לאישה שמנסה ללכת על עקבים דקיקים של מנולו בלניק ועדיין לכבוש את העולם.