חבורת לול: מה באמת קרה בצריף של אביגדור?

האם התקיים ניצול מיני של נשים בתקופת הסרטת "מציצים" על ידי חלק ממשתתפי "לול"? עשרות סיפורים, כתבות, ראיונות, וספר אחד זכור היטב של יהונתן גפן ("חומר טוב") שיצא לפני כ-12 שנה ולווה כבר אז בהמולה תקשורתית ותגובות נזעמות, כבר סיפקו את הראיות-לכאורה כן.

התחקיר בנושא ששודר אמש בתכנית של אורלי וגיא בערוץ 10 לא הכיל, למעשה, אפילו פרט מידע חדש אחד, וכלל בעיקר עדויות שמיעה, פיסות רכילות עתיקות וניסיון מרתק אך חסר ביסוס עובדתי משמעותי להצגת אחת מהסצנות המפורסמות בקולנוע הישראלי – כתיעוד דוקומנטרי של הטרדה מינית על סף אונס אמיתי, שייתכן ועברה מונה זילברשטיין, מי שהפכה לבת בית בכסית ולחלק בלתי נפרד מהבוהמה כבר בגיל 14. אז מדוע הגיע שוב הסיפור על לול, באיחור כל כך לא אופנתי, דווקא עכשיו לכותרות, ומבלי שנוסף כל פרט מידע חדש?

אל תדברו על אריק

בתחקיר ששודר אמש מתבצע ניסיון להביט באירועי תקופת "לול" מבעד למשקפיים תוצרת שנת 2014, בצורה אנאכרוניסטית למדי מבחינה היסטורית ובטח מבחינה תפיסתית, על אף שנאמר שם גם מפורשות: "ככה התנהלו דברים באותה תקופה ולא רק בחבורת לול, ככה התנהגו בצבא, ככה התנהג משה דיין". כלומר בתקופה המדוברת, התנהלו העניינים הללו בלא המולה תקשורתית, בלא דיווחים, כמשהו מצד אחד "נורמטיבי", אך מצד שני, כזה שנושא בושה כלשהי, שלא מדברים עליו כלל, בעידן בלי רשתות חברתיות, בלי בלוגים, בלי שיתופים ויראליים.

פתיחת עונה של תכנית תחקירים דווקא בנושא זה בהחלט מעידה על הדרך שעשתה החברה הישראלית, ממצב של בת יענה מוחלטת, שראשה טמון בחול בכל הקשור להטרדה מינית, לחברה שבה העיסוק בנושא הוא מובן מאליו, נדרש ואפילו הכרחי. מצב זה נוצר לא מעט בזכות פעילות מאומצת של ארגוני נשים פמיניסטיים לאורך השנים, ולאחרונה בין היתר באמצעות פעילות של קבוצות חברתיות אינטרנטיות לדיון ודיווח, כמו "אחת מתוך אחת". אין בעובדות שום דבר חדש. מה שחדש בסיפור הוא אך ורק נקודת המבט שלנו, שהתחדדה מאז ימי "מציצים" ובעיקר בעשור האחרון, בכל הנוגע להטרדה מינית וגבולותיה – גם ובעיקר כשהיא מגיעה מצד אייקונים תרבותיים.

 

השנה בה כולנו דיברנו על תקיפות מיניות

 

מצד אחד, מתעוררת התחושה שהאלימות המינית התגברה השנה. עם או בלי הרשעות, הנושא לא יורד מסדר היום הציבורי. מצד שני, אי אפשר שלא לשמוח על ריבוי התלונות והדיונים על אחד הפשעים הכי נפוצים והכי מושתקים בעולם

לטור המלא

 

אם כי, משום מה, נראה שאנו נוטים להיות סלחניים קצת יותר כלפי אלו המייצגים כביכול את "ארץ ישראל היפה", את אותה תרבות ישראלית צעירה שרק החלה לנבוט בשנות השישים והשבעים, אותה חוגגים היום בנוסטלגיה הורים על טפם בפארק עם כוורת. הפן העברייני, שהודגש ביתר שאת בסיפור אייל גולן ופמלייתו – נעדר לחלוטין כשמדברים על אירועי "לול", גם מסיבות רלוונטיות ומשפטיות, אך גם מאותה סיבה שבגללה החל התחקיר בשקופית שתמציתה "אריק אינשטיין לא אנס אף אחת, שתדעו". כאילו אילו הייתה עולה טענה שכזו במהלך התחקיר – אפילו הצופים עצמם היו מתקוממים על כך.

צבי שיסל קורא לך

"כל מה שקרה עם אייל גולן", נשאל צבי שיסל בשלב מסויים במהלך התחקיר על ידי גיא מרוז, "יש משהו דומה בשתי התקופות האלה?", השאלה הקטנה הזו כביכול חושפת למעשה את הסיבה לקיומו של התחקיר כולו והצפת הסיפור מחדש. על אף חשיבות העיסוק בנושא הניצול המיני עצמו. הבעיה המרכזית היא שייתכן ובעצם אין בתחקיר הזה ניסיון להציב דגל אדום כנגד תרבות האונס הישראלית – כי אם דגל אדום אחר, כזה שנועד לשלהב ולעורר את הקהל (במילים אחרות: רייטינג), ממש כמו שוורים בזירה המדממת.

די בטוח לומר שאילולא חשיפת סיפורו של גולן, המכיל קווי דמיון רבים לסיפורים המוכרים על לול (ניצול מיני שיטתי של צעירות ו\או קטינות על ידי גברים מפורסמים וכלל פמלייתם, מסיבות מין פרועות המערבות סקס, סמים ומוזיקה-כלשהי), חשיפה שגם תרמה היטב לעיצוב סיפור ההטרדה של ירון ברלד ומיצובו בסדר היום התקשורתי, התחקיר של מרוז את וילנאי לא היה נוצר, בוודאי לא כפרק פתיחת עונה סנסציוני.