מרוששות: למצוא את עצמך חסרת כל אחרי גיל 40

אפשר רק לקוות שמי שיצפו בסרטה הדוקומנטרי החדש של ג'ולי שלז, 'מרוששות' במסגרת פסטיבל 'דוקאביב' לא יעשו שני דברים: ראשית, טוב יהיה אם הם לא ישפטו את שלוש הנשים שאליהן ייחשפו, וימנעו מהשוואת הקשיים שלהם לחייהן של מי שהעוני הוא מנת חלקן מיום היוולדן. ההשוואות הללו מעולם לא הניבו שום דבר פורה. שנית, ואולי יש לומר בו זמנית, טוב היה לו יזכרו שבין הנשים שאחריהן עוקבת שלז, ובין הנשים שהעוני הוא מנת חלקן לאורך כל חייהן, יש קשר ברור, שעובר במדיניות כלכלית, שבישראל לא פעם מתווספת לה גם אפליה על בסיס אתני ולאומי.

סמדר קילצ'נסקי, ענת גלילי בלום, דיאן האריס וענת חלפין הן נשים, בשנות ה-40-50 לחייהן, שמסיבות כאלה ואחרות מצאו את עצמן חסרות כל, ונתונות למרותו האכזרית של השוק החופשי, שלא רוצה בהן עוד. הקו המחבר בין סיפוריהן השונים נעוץ כאמור גם במדיניות הכלכלית של מדינת ישראל, שבה מעידה אחת מספיקה כדי להכיר לך את החיים בעוני, אבל בעיקר במגדר שמתלכד עם הגיל. אמנם האפליה על בסיס גיל היא גם מנת חלקם של גברים, אך כמו תמיד, מאחר שעוד קודם לגיל החברה הישראלית אינה מתאפיינת בשוויון בין נשים לגברים ובערבות הדדית מצד המדינה, מצבן של נשים שעברו את גיל ה-40 ופוטרו מעבודתן, הופך קשה יותר בניסיון למצוא עבודה חדשה.

בעוד קילצ'ינסקי פשטה את הרגל, ונכנסה לחובות שהובילו למכירת דירתה, ושאותם היא משלמת חודש בחודשו; גלילי בלום, האריס וחלפין הן נשים שאפילו בלי לנסות לצאת לדרך עצמאית של יזמות מצאו את עצמן באותו המקום לאחר שפוטרו וגילו ששוק העבודה לא רוצה בהן יותר. לפחות לא החלק של שוק העבודה שנתפס כמכובד, ותואם את כישוריהן. קורות חיים נשלחים, וישנם אפילו זימונים לראיונות (שכן אין היום חובה לרשום את תאריך הלידה על קורות החיים), אבל אחרי שתם הריאיון, לא חוזרים אליהן, ובוודאי לא מעוניינים בשירותיהן.

העובדה שמדובר בנשים משכילות, עם ניסיון תעסוקתי רב, הופכת את סרטה של שלז ללא פחות מסרט אימה. ההבדל הוא, שבשונה מסרטי אימה, כאן הכל יכול להתרחש במציאות. בהיעדר גב כלכלי – שמקורו לרוב בגבר שעמו התחתנת, ו/או באביך או אביה של אמך שעשה הון מספק כדי לייצר עתיד נטול דאגות – הסכנה ליפול לעוני תמיד עומדת לפתחנו. זה נכון לכלל אזרחיות ואזרחי ישראל, אבל נכון במיוחד ביחס לנשים, ואף יותר ביחס לנשים מקבוצות מיעוט, שחוו הסללה שמנעה מהן לרכוש כישורי תעסוקה שחורגים מכישורים פיסיים.

הבידוד החברתי שגוזר העוני

זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נחשפות בטלוויזיה הישראלית, כמו גם על מסך הקולנוע, לעוני אחר, של נשים שהעוני שלהן לא פורנוגרפי, אבל הוא שם. עם זאת, החשיפה האמיצה של ארבעת הנשים (אם כי הלא-פוליטית באופן ישיר, שכן סיפוריהן מוצגים על ידיהן כסיפורן האישי, ולא כחלק מהמדיניות הניאו-ליברלית) מגלה מחיר נוסף שגוזר העוני על העניות והעניים – הבידוד החברתי.

העובדה שארבעתן השתכרו יפה בעבר, יצרה מעגלים חברתיים שדורשים הון מסוים, ושמהם הן הוצאו כעת. לא כי דחקו אותן, אלא כי גם הפנאי שלנו היום עולה הרבה כסף, ולקיים קשר עם מי שידה אינה משגת אפילו כוס קפה, מנתקת אותך מהחברה שבתוכה את חיה. וניתן לראות כיצד כל רגע שבו מתאפשר להן לקבל בחזרה איזשהו סוג של הכרה מהחברה, הוא רגע שמשתווה לזריקת חמצן לתוך העורקים שלהן. כי העניות והעניים לא רק מסתכנים בכך שלא תהיה קורת גג מעל ראשם, ולא רק בהיעדר מזון על שולחנן, אלא גם בבידוד חברתי.

אחרי גיל 40 – החברה תסכים לתת לך עבודות ניקיון וסייעות

העובדה שכל אחת מהן מוצאת את פרנסתה לבסוף בעבודות של צווארון וורוד, שמאוישים לרוב על ידי נשים, ומתאפיינים בשכר נמוך ובהיעדר תנאים, מבהירה גם עד כמה החיים בעוני כופים עליך את החלוקות המגדריות הקיימות בחברה. אחרי גיל 40, אם לא תמצאי עבודה, ככל הנראה כל שהחברה תסכים להגיש לך הוא עבודות ניקיון וסייעות, אם של אנשים מבוגרים ואם של ילדים.

קל לחתום את הצפייה בטענה ש"כל עבודה מכבדת את בעליה" – ביטוי מתועב מאין כמותו. במקום לומר אותו, כדאי להפנות מבט כנה אל הפחדים ש?מרוששות? מעוררים בנו ולשאול: ?למה החברה שלנו לא מכבדת את בעלות המקצוע שלה??. כיצד קורה שעבודה קשה כמו עבודת הניקיון אינה מזכה את המנקה בפנסיה מוקדמת? מדוע רק איש הצבא בישראל זוכה לפנסיה מוקדמת, ואילו עובדות הניקיון שעבודתן פוגעת בגופן, אינן זכאיות לאותן התנאים? האם החברה שלנו יכולה להתקיים בלי עובדות ניקיון?

ואפשר כמובן להרחיב את השאלה ולהפנות אותה ליחס הלא מכבד שלו אנחנו זוכות כנשים, שמתוקף הביולוגיה שלנו משמרות את הקיום החברתי במובן הכי בסיסי, אבל משלמות מחיר גבוה – גם היום – על כך שאנחנו יולדות, והופכות לאמהות. זאת כשבה בעת כל אישה שאינה מעוניינת להביא ילדים לעולם, ואינה חושקת באמהות, נתונה לקיתונות של ביקורת על בחירתה.

"מרוששות"  יוקרן ביום חמישי ה – 14/5/15 בשעה 19:30 בפסטיבל "דוקאביב" 2015

וישודר ביום שני  ה 3/6/15 בשעה 21:00 בערוץ 8.