"מיני פנסיה באמצע החיים": דניאלה דורון מצאה את הנוסחה לחיים מאושרים

בניגוד לרובנו, שמכלים את זמננו בשילוש המקודש של עבודה – בית – עבודה, דניאלה דורון, תסריטאית ויוצרת, לא מוכנה לחכות לפנסיה. דורון, החליטה לחיות לפי מודל ה"מיני-פנסיה" שגיבשה לעצמה –  ברוב ימות השנה היא גרה בארץ עם בעלה ושני הילדים שלה, דוחסת בית, כתיבה וסדנאות תסריטאות ובשאר הימים היא לוקחת פאוזה, אורזת את כל המשפחה וביחד הם יוצאים להרפתקה במדינה אחרת. "אני עושה רק מה שגורם לי ליהנות מהדרך עצמה", היא אומרת ומספרת שזו נוסחה משובחת לחיי משפחה וזוגיות מאושרים. "אני מאמינה שצריך בכל פעם לבדוק אם אנחנו נהנים מהדרך. כי אם לא, גם התוצר לא ייצא טוב. צריך להבין מה בא לי לעשות וברגע שאני עושה את זה כמו שבא לי, אני מגיעה לשם מתוך מעשה אהבה".

דורון, בת 41. נשואה לדוד וילה, איטלקי שהתאהב בארץ ובה, ואמא לאלישע (8) ואריאל (10).
היא תסריטאית, יוצרת טלוויזיה, עיתונאית ומנחת סדנאות כתיבה. מזוהה עם הסדרה שיצרה "מי נתן לך רישיון?" (הערוץ הראשון), כתבה גם לסדרות "שירות חדרים"(רשת), "אולי הפעם"(YES), "אגדת דשא"(ערוץ 10), "ראש גדול", "אלישע", השתתפה בפאנל של "משחק מכור" וכתבה גם שאלות טריוויה בשעשועונים "אחד נגד מאה","לעוף על המיליון" ועוד.
במקביל, הקימה את "דראפט ראשון", סדנאות לימוד כתיבת תסריט למתחילים ומתקדמים, שסוגר כבר 60 מחזורים..

"לצערי, אני מאוד אמביציוזית. כל הזמן בעשייה, אולי אפילו טו-מאץ". היא מעידה על עצמה. "עכשיו התשוקה הגדולה שלי היא יותר ללימוד והנחייה ופחות ליצירה. את יודעת איך זה יוצרים, תמיד יש כל מיני דברים בפיתוח, אבל אני עושה רק מה שגורם לי ליהנות מהדרך עצמה. כשאבי נפטר לפני 3.5 שנים, נזכרתי בקלישאה נכונה, שמוות גורם לך לזכור מה חשוב. במרינה בתל אביב יש יאכטה קטנה ששמה "פנסיה". ואבא, שנפטר בגיל 65, מת דקה לפני הפנסיה. הוא היה מטר תשעים, קול בס, הכי חריף ומצחיק, ופתאום – פוף. דברים כאלה גורמים לך להבין שהכל נזיל וחשוב להיות תמיד ברגע עצמו, כי זה מה שמשנה – רגע אחרי רגע, ולא התוצאה הסופית. מאיפה את יודעת מה יהיה אחר כך? את רוצה ללמוד נגרות? לכי ללמוד נגרות, למה את מחכה? מצאתי את זה גם בבודהיזם שמלווה אותי".

 

דניאלה דורון ומשפחתה. צילום ביתי

 

אמה הייתה מגישת הרדיו שרהל'ה דורון, שהגישה את "מקהלה עליזה" בגל"צ, תכנית שירים וסיפורים מיתולוגית, וקריינית בטלוויזיה הישראלית. היא נפטרה בגיל 41 מסרטן, (הגיל של דניאלה היום) כאשר דניאלה הייתה בת 14 בלבד. למותה של אמה היה חלק נכבד בעיצוב תפיסת עולמה של דורון. "בואי נגיד שאם הולכים למות, אז לא כדאי לעשות את זה לילדים בגיל 14 דווקא. בגיל הזה רציתי להיות אנטי ולמרוד, אבל לא היה מול מי, כי אמא שלי הייתה חולת סרטן. אני זוכרת הרבה עצב קיומי, זוכרת שכל הזמן אמרו לי 'תחייכי' והרגשתי דווקא צורך לא לחייך. זוכרת אמא קרייריסטית שמגשימה את עצמה אבל גם מטגנת קציצות. הקשבנו לה הרבה בבית, והיינו בעצם שפני הניסיונות שלה. היה לנו חדר שקירותיו כוסו ספרים והיא הייתה קוראת לנו ובוחרת סיפורים לתכנית. המוות הוא נושא מאוד פתוח ומדובר במשפחה שלנו. אני אומרת לילדים תמיד שאם אמות, 'תהיו קצת עצובים אבל תעשו מסיבה אחר כך, ותזכרו שביקשתי תמיד לשמוח'. המוות הוא חלק בלתי נמנע מהחיים ואנשים לא מדברים עליו וזו טעות".

משפחת דורון-וילה, מתגוררת בתל אביב ומתניידת באופניים בלבד מתוך תפיסה של צרכנות נבונה. דניאלה מעידה שבכל הקשור לזוגיות, היא עשתה את עסקת חייה. אם יש משהו שהיא מתעבת זה לנקות, לכבס, ולג'נגל בין משימות הבית, ודוד בעלה, עושה את כל אלה ויותר. אין מה לומר, מדובר בזכייה בפיס. "הוא איטלקי, כך שזה הרוב סקס את יודעת… מאהב לטיני", היא משתפת, מתגלגלת מצחוק. "זכיתי ברמות אחרות. עשיתי כביסה אולי פעם בחיי. בגדול, הוא שר הפנים בבית ואני שרת החוץ. אני תמיד אומרת שבגלל שאנו דוברים שפות שונות, זה סוד הזוגיות הטובה כי לא נכנסים לניסוחים מורכבים וניואנסים כבדים. התקשורת פשוטה כל כך ואת אומרת מה שאת רוצה וממשיכה הלאה".

צילום ביתי

 

בניגוד לרוב ההורים בקיץ הישראלי, אצל דניאלה ודוד לא תראו פוסטים בנוסח: "הצילו, יולי אוגוסט כאן" או "מה עושים איתם אחרי הקייטנה?". בני הזוג וילה-דורון בחרו לראות בזמן המשפחה הזדמנות גדולה להתקרבות, ובכל שנה, הם עוזבים הכל מאחור, מסבלטים את הדירה בתל אביב, ויוצאים להכיר חיים ואנשים במדינות אחרות. "זה התחיל כשסגרו את מקום העבודה של דוד, והתגובה שלי לזה הייתה: 'וואי, איזה מגניב'. כי זה נשמע לי כמו הזדמנות לשינוי, ופתח לדברים חדשים ומעניינים. החלטנו על שלושה חודשים בשנה בהם נגור בחו"ל ונחלק את זמננו בין הארץ למדינות אחרות. היינו בתאילנד, הודו, איטליה ואנגליה, והשנה אנחנו נוסעים לויטנאם. זה לא כזה יקר כמו שחושבים. נותנים פוש בעסק לפני ואחרי, מסבלטים את הדירה והכל מסתדר סביב זה. פתחנו חשבון שמפרישים אליו כסף במהלך השנה ואנחנו חיים בזול. מעדיפים להשקיע בחוויה ולא בארוחה למשל. זה בבסיס הרעיון של 'מיני פנסיה'. לקחת רבע שנה מהחיים ולחיות אותם כאילו אתה כבר בפנסיה".

איטליה חורף 2019 משפחת וילה-דורון

כבר שלוש שנים הם חיים ב"מיני-פנסיה" ולפי דניאלה, זה המתכון לחיי זוגיות ומשפחה מאושרים ומלאים. "אנחנו אוהבים את זה, כי כאן יש את הבסיס, משפחה, חברים, בית ספר וכו', ועם זאת, יש לנו ריטריטים – תקופות שנותנות לנו את ההזדמנות להסתכל מבחוץ על דברים ולהבין שלא צריך הרבה כדי להיות ולחוות. הילדים מקבלים מזה את הדברים החשובים באמת בחיים. אין כמו לספוג את זה מתחת לעור, אי אפשר לקרוא על זה. זה להרגיש, להכיר את האחר, ללמוד אנשים ודתות שונות ודרך חשיבה אחרת. מעבר לזה, אתה נפתח לעולם. זה אומר להיות בלי מסכים, לתקשר עם ההודי ברכבת לידך, ופשוט להיות יותר ב-being".

"לזוגיות זה עושה פלאים ולמשפחה זה בבחינת יחד בפני העולם. כשאתה בבית, תמיד יש מקום לשיפור ויש קונפליקטים שבשגרה, וכשיוצאים למסע כזה, אנחנו קודם כל יחד באותו צד של המתרס, וזה ממשיך להשפיע גם אחר כך כשחוזרים הביתה".

הבמביניז לבית וילה. הודו

במסעות כאלה, נאספות חוויות לצד קשיים. בהודו הם התעכבו וניצלו בנס ממפולת אבנים, בדראמסלה התחברה דניאלה ללימודי הבודהיזם והעמיקה בהם. במנאלי נסעו עם נהג שהקיא כל הדרך בסיבובים לצד תהום, ובתאילנד התנדבו בבית ילדים. הם לא מתכננים מסלול למעט היומיים הראשונים לנחיתה. כל השאר מחליטים ספונטנית. לא יודעים מה יוליד יום ואיפה הם ישנו מחר. "זה חלק מהקסם", אומרת דורון, "לפתח שריר של איך ליהנות בהוויה".

"יש מעיין של שפע שזורם בחיינו ואנחנו כמו מטומטמים שמים את היד ועוצרים אותו. אם תחיי הכי פשוט, בלי מחשבות וחרדות , תחיי את הרגע הנוכחי בשלווה. כל מה שמלבישים על החיים עוצר את השפע, ואני החלטתי לא לשתף עם זה פעולה. בגלל מחשבות כמו מה יהיה עוד דקה, את לא בדקה הזאת ומפסידה הכל. בימינו, אסור להודות בבטלה או מנוחה, כי חייבים להיות בעשייה ואני לא מוכנה לתת לזה יד. צריך פשוט להתנגד לעבדות המודרנית ולסרב להיות במירוץ הזה".

חו"לחופשות משפחתיותפנסיה