בגיל 40 פלוס: להיות אם חד הורית לתינוק

ממש לא מזמן עלתה נועה תשבי לכותרות כשילדה בגיל ארבעים את בנה הראשון, אבל היום זה כבר לא כל כך חריג כשרונית אלקבץ הביאה לעולם תאומים בגיל ארבעים ושבע, סלין דיון ילדה תאומים בגיל ארבעים ושתיים אחרי טיפולי הפריה והאלי ברי ילדה את בתה בגיל ארבעים ואחת ואת בנה בגיל ארבעים ושבע. נשים רבות מעל גיל ארבעים מבינות שלא מאוחר מדי וגם בהעדר בן זוג יוצאות להשיג את מטרתן: להיות אימהות.

ורד טוכטרמן מחיפה (45) עוסקת בתרגום וכתיבה ומגדלת זאטוט בן חמש וחצי.

"רציתי ילד מאז שאני זוכרת את עצמי ואף פעם זה לא הסתדר. פעם זה מוקדם מדי, אין כסף ודברים ככה נסחבים. נפרדתי מבן זוג שהיינו יחד תשע שנים, הייתי בת 34 שזה כבר די מבוגר וההתלבטות היתה קשה. אני סובלת מתסמונת התשישות הכרונית והייתי בתהליכי החלמה וזו היתה תקופה מורכבת כי דרושה הסתגלות, פתאום יש דברים שאפשר לעשות וזה משנה הכל.

כשהרגשתי שאני מוכנה ולא חוזר לי הרצון בזוגיות הבנתי שבעיני אין קשר בין זוגיות לבין הורות. זה לא קשר הכרחי בעיני וכבר הרהרתי באפשרות להביא ילד לבד. זה היה בשלב שכבר התחלתי לחשוב שמאוחר מדי ואולי אני צריכה לותר על זה וכשהבנתי שאני מתחילה לוותר אמרתי "עכשיו!"

הגיל והמחלה הפכו את ההתמודדות עם האמהות לקשה יותר?

"הייתי בטוחה שזה יהיה קשה וצדקתי, אבל זה היה פחות קשה ממה שחששתי כי באופן כללי דברים הם פחות קשים ממה שפוחדים. יש לזה חסרונות מובנים מאליהם, זה קשה יותר פיזית והיה לי בטח יותר קל כשהייתי צעירה ורעננה יותר. מצד שני, הגיל נותן פרספקטיבה. אני אמא פחות היסטרית ממה שהייתי עשויה להיות בגיל צעיר. אני יודעת מה קטסטרופה ומה לא. לי יש תסמונת תשישות כרונית כך שחוסר שינה זה לא כייפי אבל מבחינתי זה היה "חפיף! היו לכם חיים מוגנים! אתם לא קולטים!" צחקתי על אנשים שאמרו "תשנו עכשיו כי אחר כך לא תוכלו!" זה משהו שלקחתי הרבה פחות קשה. דווקא המחלה נתנה לי פרספקטיבה".

 

הריון בגיל מתקדם: לא, זה לא תמיד אפשרי

נשים מפורסמות שהפכו לאימהות בגיל מבוגר מככבות בעשור האחרון במגזינים ובטלוויזיה ומעניקות לנו אשליה שהודות לטכנולוגיה, אין סיבה לדאגה, אפשר לחכות. והמציאות? אחרת לגמרי, כמובן

לכתבה המלאה

 

איך התייחס בנך לעובדה שאין לו אבא?

"הוא שאל למה אין לו עוד אמא! בפעם הראשונה שזה עלה הוא שאל את זה כי הוא מכיר אמא מהבית וזה מגניב והוא רצה עוד אחת…זה היה מצחיק. זה עלה לא מעט פעמים מאז, הוא שאל למה אין לו אבא ולמה אין לו אח ועניתי בכנות. המודל שמקבלים בגן כל כך הטרו-נורמטיבי: שני הורים זכר ונקבה, שני ילדים וכלב".

ומה תגידי למי שחושבת עכשיו על התחלה של תהליך?

"מי ששוקלת הורות יחידנית בגיל מבוגר שתדאג שיהיה לה סביבה תומכת. זה חיוני. חייבים הורים, חברים או עוד הורה יחידני בסביבה כי זה באמת לא דבר שכדאי לעשות לבד. בעיני זה כנראה הדבר הכי משמעותי. לא הייתי יכולה לעשות את זה בלי עזרה של המשפחה שלי".

יונית ודעי בת 50 מירושלים היא אמא לאור בן חמש ואיתי בן שנה ושלושה חודשים ועוסקת בהפקת דפוס.

הרבה מחברותי אמרו לי לקראת גיל ארבעים שאם אני לא אביא ילד זה פספוס. שילד זה משמעות לחיים. אמרתי שאני לא מרגישה שאני צריכה והייתי שאננה בקשר לזה. אמרתי שאני אחכה, אולי אמצא זוגיות, אקים תא משפחתי נורמטיבי. יש זמן ושום דבר לא בוער עד שפתאום האסימון נופל שאם לא תעשי את זה עכשיו לא תעשי לעולם ואז אמרתי "אני מנסה".

התהליך היה קשה?

"זה לקח יותר משחשבתי שזה ייקח. הלך יותר בקלות נפשית ופחות בקלות רפואית. אני באתי ממקום של "אני מנסה ואם אצליח, סבבה ואם לא – אני יודעת שניסיתי". כך גם הגוף שלי הגיב וככה הנפש שלי הגיבה. לא כל אישה שנכנסת לטיפולי פוריות הולכת לעבור דרמה שחורה וקשה. בטלוויזיה מראים את זה כל כך שחור ודכאוני! הזריקות, ההורמונים, הכל נראה קשה ויכול להיות שיש נשים שאצלן זה ככה אבל לא אצל כולן. זה לא טרגי כמו שמראים בטלוויזיה. נכון, זה לא פשוט, אבל הייצוג הזה מאד חד צדדי.

ברגע שהחלטתי שאני הולכת על זה לא הייתה שום התלבטות. הצבתי לעצמי מטרה ואמרתי "נתמודד". ההרהורים שלי היו על למה לא התחלתי עם זה יותר מוקדם. העצה שלי לנשים היא אל תחכו לרגע האחרון. אני יכולה להגיד שאם הייתי צעירה יותר והיה לי יותר כסף הייתי עושה עוד אחד. זה אף פעם לא היה בנפשי ואף פעם לא ענין אותי להביא ילדים וזה היה נראה לי רחוק אבל היום כשאני מגדלת אותם אני מבינה כמה החברות שלי צדקו".

מיכל קידר בת 43 מתל אביב היא אמא לאלה (3) ועידו (1.8) עו"ס קלינית אבל גם סופרת ובלוגרית שעוסקת באמהות יחידנית.

איך התחלת לחשוב על אימהות יחידנית?

"ההליך התחיל כשראיתי בגיל 35 שבינתיים אני לא בזוגיות שמובילה להקמת משפחה והצטרפתי ל"משפחה חדשה". כן רציתי שלילד יהיה אבא אז הייתי שם מספר חודשים במפגשים שבהם נפגשים גברים ונשים שמעוניינים בהורות לא רומנטית. רוב הבחורים היו גייז ורוב הבחורות היו הטרוסקסואליות. זה לא צלח והמשכתי לחפש זוגיות.

לקראת גיל שלושים ושמונה הלכתי לבנק הזרע באיכילוב. הם היו מאד נחמדים, הייתי בכמה ניסיונות הזרעה ואז עברנו להפריה. נכנסתי להריון עם אלה בניסיון הראשון. עוד במהלך ההיריון חשבתי מה ארצה לספר לה על הדרך שבה הגיעה לעולם והספר "אחת, שניים, משפחה" נכתב בתוכי".

אני מרגישה שרגשות האשם על העובדה שבחרתי להביא ילדים למציאות שבה אין ולא יהיה להם אבא ילוו אותי עד יומי האחרון. לגדל ילד בלי אבא זה ליצור חסר ואני חושבת שלא צריך להתעלם ממנו. לי יש קשר מאד משמעותי עם אבא שלי ובכל זאת עשיתי את הבחירה הזאת. ההורות שלי רצופה במחשבות איך אני מגדלת את הילדים שלי באפן שייתן להם כלים להתמודד עם החסר. החלטתי לכתוב את הסיפור האישי שלנו והילדים בספר מופיעים בשמות שלהם.

הספר מתמודד עם היש והאין: נכון שאין וזה בסדר להצטער אבל גם יש. הרגשתי שזה משהו שאני רוצה שיהיה, שיש צורך ושזה מעסיק גם אמהות אחרות, הן מתחברות לספר וגם הילדים מתחברים".

קשה לגדל שני ילדים לבד?

"החלק הכי קשה מבחינתי הוא הרגע שבו אנחנו מוותרות על חלום המשפחה המושלמת. יש קושי להרפות מהחלום. לא מזמן הקטן היה חולה ולא היה מי שישמור על הגדולה אז לקחתי את שניהם איתי למיון בלילה. יש תור, מחכים שעות, הוא הקיא על העגלה… יש רגעים לא נעימים ולא פשוטים אבל כששואלים "לא קשה לך?" אני עונה "היה לי קשה להיות לבד" ה"יש" שלי כל כך מלא ש"קשה לי" זו לא החוויה שאיתה אני מסתובבת".

אז מה כן?

"יש משהו בבחירה להביא ילד לבד שמחזיר את השליטה אלי ואומר, אני לא מחכה שדברים יסתדרו לי חיצונית. אני מסדרת את הדברים לעצמי".