לבלות יותר זמן בעבודה בשביל לממן את הצרכים של הילדים?

לפני כמה ימים יצא לי לשוחח עם מישהי שאני מכירה, אמא לשלושה ילדים קטנים שהגדול שבהם בגן חובה. היא סיפרה לי שכרגע היא עובדת בעבודה מאוד נוחה (משרה חלקית פלוס, מרחק הליכה מהבית), אבל היא מחפשת עבודה אחרת, במשרה מלאה. לא משיקולי סיפוק, עניין או קריירה, אלא בגלל שהכסף לא מספיק בשביל לגדל ילדים. הנהנתי בהבנה, כי הסיפור שלה הוא הסיפור שלי ושל עוד הרבה בני גילי, הורים לילדים צעירים. שני בני הזוג עובדים אבל לא מצליחים לגמור את החודש.

אבל זהו לא טור על יוקר המחיה. בבית של הזוג המדובר, כמו עוד הרבה זוגות אחרים שאני מכירה,  אף אחד לא נשאר רעב, והם אפילו גרים בדירה גדולה וחדשה בשכונה יוקרתית. וכאן, כנראה, שורש הבעיה. הסטנדרט שמציבים השכנים נורא גבוה. כל כך גבוה, עד שמי שלא עומד ברמת חיים מאוד מסוימת, מרגיש עני.

האמא הזו, ועוד רבות שאני מכירה, חיה בתחושה של חוסר תמידי. היא באמת מרגישה כך, למרות שיש להם שתי מכוניות וסמארטפונים חדשים ומנוי לחדר כושר. וחמור מכך, היא מרגישה שהיא חוטאת כלפי ילדיה בכך שהיא עובדת רק עד שלוש בכל יום, ולכן היא לא יכולה לתת להם כסף לכל מה שהם צריכים. ומה ילדים צריכים? ובכן, ג'ימבורי לפחות פעם בשבוע, בגדים אופנתיים, הפקת יום הולדת מושקעת, שני חוגים בשבוע לכל ילד (מזכירה שהגדול שבהם בן חמש) וגם מנוי לתיאטרון ילדים, כי חשוב שייחשפו לתרבות איכותית. ובשביל לספק לילדיה את הצרכים האלו, האם מוכנה להיעדר בכל יום 11-10 שעות מהבית, לחזור הביתה עצבנית ורצוצה היישר למקלחות ולארוחת הערב, והכל בשביל לעשות את ילדיה מאושרים. היא מוכנה אפילו לבלות איתם פחות שעות, העיקר שיהיו מאושרים. כי מהי אמא בבית לעומת בילוי בג'ימבורי או נעלי בלנסטון, כמו לכל הילדים בגן?

האמא הזו, המלאה בכוונות טובות, ששוכחת שהילדים צריכים את ההורים שלהם הרבה לפני שהם צריכים כל מוצר או בילוי חומרי, יהיה אשר יהיה, אינה לבד. לא מעט הורים בני גילי נמצאים בסיטואציה הזו, שבה הם מרגישים שהם הפכו לקורבן של המצב הכלכלי שלהם, אבל יותר מכך, הם קורבן של החברה שלנו, שלא יודעת להגיד די וששכחה מזמן את ההבדל בין צריך לרוצה.

כולם מתלוננים שיקר פה. והם צודקים. יקר פה רצח. להרבה מאוד אנשים קשה מאוד לגמור את החודש, גם בלי מותרות כאלה ואחרות, ומלבד זאת, מי שעובד קשה, מותר לו גם להתפנק מדי פעם בלי לחשב כל שקל. אומרים שפעם היה פה יותר זול, ובהרבה מאוד מובנים זה נכון. בדור של ההורים שלנו הייאוש היה יותר נוח. היה יותר קל לקנות דירה, למשל, ובמרבית המשפחות ההורים לא עבדו מסביב לשעון, ועדיין, המשכורת הספיקה. אבל, היא הספיקה, בין היתר, כי הסתפקנו בהרבה פחות – מרבית הילדים בגילי חלקו את החדר עם עוד אח או אחות, בילו את השבתות ואת מרבית החופשות בחוף הים והלכו למסעדות רק באירועים משפחתיים מיוחדים. ואם להודות באמת,  לא הרגשנו מסכנים במיוחד.

אני יודעת שהשורות האחרונות עשויות לצייר אותי כמישהי טרחנית שמתרפקת בנוסטלגיה על העבר, אבל, למען הסר ספק, אני האחרונה שאטיף לאורח חיים ספרטני ונטול הנאות. לפעמים אני מסתכלת בגעגוע על הימים בהם היינו רעבים אז פשוט קפצנו למסעדה ואחת לכמה חודשים, כשכבר לא יכולנו יותר עם השגרה הלוחצת, נסענו לברלין או לאמסטרדם. אני פשוט סבורה שיש משהו קצת מעוות בלהשתעבד לעבודה מסביב לשעון כשהסיבה לכך היא לא הסיפוק שנשאב מהעבודה, לא פיות רעבים שיש להאכיל בבית, לא דאגה לעתיד הכלכלי של הילדים ואפילו לא חלומות שאנחנו רוצים להגשים, אלא פשוט ניסיון לממן אורח חיים שגדול עלינו בכמה מידות ושנראה לנו שאי אפשר בלעדיו רק בגלל שכך עושים כולם.

מילת המפתח היא "חייבים", או "אי אפשר בלי". אי אפשר בלי מכונית של שבעה מקומות למשפחה של חמישה אנשים (כי נורא צפוף שם מאחורה), אי אפשר דירה בלי חדר עבודה (כי צריך לעבוד כל כך קשה כדי לממן את הדירה עד שלוקחים את העבודה הביתה) ומחסן (כי צריך מקום לאחסן בו את כל הדברים שאנחנו קונים ואין לנו שימוש בהם), אי אפשר בלי כבלים (רק בשביל הילדים כמובן, קשה להם לוותר), אי אפשר בלי עצירה לקפה בבוקר בדרך לעבודה (רק חמישה שקלים בקופיקס, זה פשע לא לקנות).

זה בסדר גמור ליהנות וזה בסדר גמור להתפנק, וזה אפילו חשוב מאוד לדעת לעשות לעצמנו טוב ולא לעבוד רק בשביל לשרוד. אבל נראה שרבים מאתנו עובדים הרבה מאד שעות בשביל כל מיני דברים שאנשים אחרים החליטו שממש אי אפשר בלעדיהם, למרות שכל קשר בינם לבין האושר שלנו הוא מקרי בהחלט, ועל הדרך מקריבים את האיזון שלנו, את הבריאות שלנו ואת המשפחה שלנו.

הבעיה מתעצמת כשאנחנו משליכים את תאוות הצריכה שלנו על הילדים שלנו, מרגישים רגשי נחיתות וחשים שאנחנו מאמללים אותם בכך שאנחנו לא נותנים להם את כל הדברים האלה. הורים, תנו לילדים שלכם קצת קרדיט! הם יכולים להיות מאושרים גם בלי אינספור צעצועים ובגדים ממותגים, והם יכולים להיות מוצלחים ולמצות את הפוטנציאל שלהם גם אם ילכו רק לחוג אחד ולא לשלושה וגם אם יבלו את סוף השבוע עם המשפחה בפיקניק בטבע ואפילו בבטלה גמורה בבית ולא בריצה ממופע למופע או מאטרקציה לאטרקציה.

מרבית הילדים יהיו פשוט מאושרים לבלות עוד קצת זמן עם ההורים שלהם. לא זמן איכות, שהוא בדרך כלל זמן קצוב שמרגישים צורך למלא אותו בפעילויות "מעשירות", אלא פשוט זמן ביחד, נטו. הבת שלי בת השמונה מאוד אוהבת ללכת להצגות ולמופעי מחול וללונה פארק, אבל כשאני מציעה לה לפעמים לעשות רשימה של דברים שהיא רוצה שנעשה ביחד, היא לא רושמת אף אחד מהדברים האלה. היא רושמת פשוט "לשחק". זה יכול להגיע בוורסיות שונות, כמו "ללכת לגינה ולשחק שם", או לעשות איתי מסיבות פיג'מות ולשחק, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון. וכשאנחנו משחקות נטו, זמן שהוא רק של שתינו כשהתינוקת עם אבא ואני רחוקה מהטלפון וכולי שלה, העיניים שלה נוצצות יותר משהיו על כל מתקן בלונה פארק.

גם אם הילדים שלכם בגיל ההתבגרות, נראה שהדבר האחרון שהם רוצים זה לבלות אתכם ואתם מרגישים שייעודכם בחיים הוא להיות כספומט, אני מניחה (ואולי אני תמימה כי הילדות שלי עוד לא שם), שמרבית בני הנוער יעדיפו שלא תפגעו בבריאות הנפשית והפיזית שלכם בשעות עבודה בלתי נגמרות רק בשביל להיענות לדרישות הצרכניות שלהם. נראה לי שילדים שלא יפמפמו להם מגיל צעיר שהם קורבנות רק בגלל שההורים שלהם לא יכולים לעמוד ברמת חיים מסוימת, יוותרו על כל מיני דרישות צרכניות כשיבינו את המחיר שהן גובות.

מישהו אמר לי פעם: "פעם הייתי עובד כל השנה כמו חמור כדי לממן חופשה של שבוע בקיץ, שלרוב חזרתי ממנה יותר מותש משיצאתי אליה. היום אני מעדיף לעבוד ברוגע כל השנה ואז אני כבר לא זקוק לחופשה יקרה בקיץ". אפשר לאמץ את זה לחיי המשפחה שלנו. אולי אם פשוט נהיה עם הילדים שלנו ונקדיש להם זמן יותר זמן, שבו פשוט נהיה שם, לא נצטרך לעשות שמיניות באוויר בשביל לקנות להם דברים חומריים שנועדו לפצות אותם על היעדרנו ובשביל לתת להם זמן איכות.