אל-הוריים: שיחה עם 3 גברים שלא רוצים להביא ילדים לעולם

אומרים שילדים זה שמחה. שזו אהבה שאי-אפשר להבין, שזה משנה את החיים. הופך אותם, ממלא אותם. אומרים שזו ההגשמה העצמית האולטימטיבית, הסיבה לקיום שלנו, מהות החיים. אבל זה לא משכנע את כולם. נשים וגברים רבים מחליטים להימנע מהתענוג ולחיות את חייהם childfree: חופשיים מילדים.

עוד באון לייף:

"כשהייתי קטן וראיתי אבות שמסיעים עגלות וגוררים ילדים צווחים ברחוב ומחתלים וחוטפים עצבים זה עורר בי תחושת חלחלה", אומר אלעד, בן 37. "אני מדבר איתך על גיל 7-8. ממש פחדתי שגם אני אצטרך להיות כזה, שזה חלק בלתי-נפרד מהחיים, להיות אבא. זה עורר בי המון שאלות כבר אז. ואם אני לא רוצה להיות אבא, אז זה בסדר?".

בסדר? כנראה שלא ממש. הבחירה באל-הורות מגיעה עם מחיר חברתי לא קטן. גברים שלא רוצים ילדים – כמו מקבילותיהן הנשים – נתקלים בלא מעט גבות מורמות במקרה הטוב, ואמירות קשות במקרה הרע. נכה רגשית, מסכן, מי יגיד עליך קדיש, מי יחתל אותך כשתהיה זקן ומי יאהב אותך הן כולן טענות שהופנו לאלעד כשהוא סיפר שהוא אל-הורי.

המשפחה של אורי, בן 35, למשל, חושבת שמי שלא מביא ילדים "אז משהו לא בסדר איתו והוא אגואיסט והוא לא מבין את מהות החיים ובעצם כל תפקידו וכל ההגשמה העצמית שלנו עלי אדמות נמדדת בהאם הבאנו ילדים או לא". מישהו אחר אמר לו שילדים הם "חלק בלתי-נפרד מהחוויה האנושית".

כבר בגיל 7 פחדתי שכשאהיה גדול אאלץ להיות אבא. אלעד אקרמן

האמנם ילדים הם-הם החיים עצמם? האם כל הסיבה לקיום שלנו היא רק שנוכל לדאוג לקיומם של אחרים? לפי בועז (שם בדוי), בן 53, "יש שתי אוכלוסיות של הורים: הראשונים הם החוזרים בתשובה, הם אלה שעשו ילדים וחייבים שלכולם יהיה להם ילדים. כולם חייבים לעבור את החוויה שהם עוברים כי החוויה הזו היא החוויה הטובה בעולם ואם כולם יעשו את זה זה כנראה יאשש להם את הטענה שזה החוויה הכי טובה בעולם. השניים הם אלה שעוברים את זה בעיניים פקוחות ואומרים תשמע, אפשר גם בלי, לא חובה. אני נהנה, אני אוהב את הילדים שלי, הכל סבבה, אבל אפשר גם בלי".

עובדה, חייו של אלעד מלאים דיים: "אני קופירייטר, אני עוסק בכתיבה, עריכה, צילום סטילס, עיצוב מדי פעם. זה משהו שממלא אותי אושר. זה באיזשהו מקום משאיר אותי צעיר. אני מדבר כרגע על עצמי, אבל בתור גבר רווק, שלא חי בתל אביב דווקא, אני אף פעם לא מרגיש שבאמת מיציתי את כל הפאן שלי, את כל היכולות שלי, את כל החלומות שעוד לא הגשמתי ואני רוצה להגשים ואת כל הדברים שאני רוצה לעשות ועוד לא עשיתי. אני לא מבין למה זה צריך להיות חלק מסדר היום שלי".

גם בועז אומר "החיים שלי נוחים. אני מרוויח טוב, אין לי בעיות כלכליות, אני נוסע לחו"ל מתי שאני רוצה, אני יושב בבתי-קפה שעות, אני מבלה מתי שאני רוצה, אין לי שום מחויבות – ואני רואה את כל העובדים שלי עם ארבע ילדים והחיים שלהם קשים, קשים לאין ערוך יותר משלי ואני אומר, מה, אני חי פעם אחת, למה שהחיים שלי יהיו קשים?".

נקודת המבט של אורי דומה: "יש לי חברים עם ילדים ואני רואה אותם ואני אומר, לא בא לי. חלקם חזרו לגור עם ההורים כדי לחסוך כסף דירה. ולעבור לגור בבית של אימא עם שתי ילדות קטנות ועם אשתך זה לא בדיוק בריא לזוגיות. אין להם חיים, אין להם זמן פנוי, אין להם חיי סקס, אין להם חו"ל, הם רק עובדים ומטפלים בילדים". כשהוא חושב על עצמו, הוא אומר, "אני לא יכול לתת לילד את מה שאני חושב שהוא צריך לקבל. אני לא מרגיש שאני יכול להשקיע בילד את הזמן שמגיע לו. כל עוד אני לא מרגיש שאני יכול לתת לילד שלי ילדות טובה, על כל המשתמע מכך – לא רק כלכלית, גם מבחינת זמן עם ההורים, הכל – אני לא אעשה את זה. יש מספיק ילדים בעולם. אני רואה איך ילדים גדלים כשהטלוויזיה מגדלת אותם ולא הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו ככה".

לא יכול להשקיע בילד את הזמן שמגיע לו. אורי

"אני לא חושב שהעולם שלנו כזה מקסים", אומר בועז. "אני חושב שהרבה יותר אידיאולוגי לאמץ ילדים מאפריקה מאשר לעשות אותם בעצמך, כי הם כבר שם". בכלל, נדמה שמודעות פוליטית היא תכונה רווחת בקרב האל-הוריים. "אני גם לא חושב שהמדינה הזו זה מקום טוב לגדל אותם", אומר אלעד. "אני רואה מסביבי את המלחמות ואת הפוליטיקה המסריחה ואני לא יודע אם הייתי רוצה להביא עולל לכזה מקום. כמו שמישהי אמרה לי פעם, אתה צריך להביא ילדים כדי לעשות את המקום הזה הרבה יותר טוב. אמרתי לה, 'את מקשיבה לעצמך? עוד לפני שהילד שלי נולד את כבר מטילה עליו תפקיד. מי אמר שהוא בכלל רצה לבוא לפה? מי אמר שהוא בכלל רוצה לעשות את התפקיד הזה?'. זה תפקיד מטורף. לתקן את העולם. על יצור שבכלל לא רצה לבוא לפה. זה נוראי בעיני".

כמו שאפשר להבין, הבחירה באל-הורות, על-אף שקל לתפוס אותה ככזו, לא נובעת משנאת ילדים. "יש לי אחיינים, אני מת עליהם, אני חולה עליהם, ממש", אומר אלעד, "הם כבר בגיל שאפשר לדבר איתם ואפשר לשחק איתם. גדולים, חרוצים, בוגרים. ובכל זאת, שעתיים בשבוע ואני נגמר. אין, אני לא מסוגל יותר. אומרים לי 'איך אתה יכול?', אני אומר 'איך אני יכול אחרת?!'". לדעתו, "רק מי שלא רוצה ילדים יכול להבין את החוויה". גם אורי "מאוד אוהב ילדים, אבל במנות קטנות וכשזה של אחרים. אני לא חושב שכל אדם נועד להיות הורה. אני לא חושב שזה מובן מאליו".

חריגותה של העמדה הזו מציבה אתגרים לאל-הוריים. למצוא זוגיות זה לא עניין קל, וכשאתה לא רוצה להתרבות, זה כבר הופך כמעט בלתי-אפשרי. "יש מבט, אני קורא לזה  העיניים הכבות", מספר אורי על התגובה הנפוצה מנשים שהוא יוצא איתן. ובכל זאת, "אני חושב שזה מן ההגינות", הוא אומר, "כשאתה יוצא עם מישהי, אפילו בדייט הראשון, להגיד לה את זה. עבור הרבה נשים זה דיל ברייקר". אלעד מתאר מצב דומה. הנשים שהוא יוצא איתן תופסות אותו "כלא רציני, לא בוגר, לא אחראי, לא יודע מה שהוא רוצה בחיים, למרות ששום דבר מזה לא נכון", הוא אומר. "זה שיש לי דירה משלי זה כאילו כבר ממתג אותי כגבר רציני, אבל חוץ מזה, אם אתה לא רוצה ילדים אז מה התכלית שלך? אני אומר להן, להנות מהחיים. הן שואלות, ומה הלאה? לא יודע מה הלאה. אני נהנה מהכאן העכשיו. טוב לי. זה מוזר להן. זה מאוד מאוד מוזר להן".

לא רוצה להיות אבא של אף אחד מכם. צילום: shutterstock

אבל זוגיות היא לא האתגר היחיד. הסיכון להכניס אישה להיריון קיים בכל הסטוצים – גם של מי שלא מוכן לקחת את הסיכון. כששאלתי את אורי איך הוא מתמודד עם זה, הוא ענה, "זה דברים שמאוד מלחיצים אותי ואני דואג בצורה פרואקטיבית שזה לא יקרה. בלי להיכנס ליותר מדי פרטים טכניים זה פשוט לא יקרה. אני דואג לזה. אני ממש דואג לזה". אלעד, מציג עמדה קצת אחרת ומבחינתו, "אם זה יקרה בטעות אני אשא במלוא האחריות. אני יכול לספר לך שהיו לי בנות זוג שאמרו לי באופן מפורש ודי תמוה, אני אגדל אותו, אל תחיה איתי, אתה לא צריך לעשות כלום. אמרתי להן, 'אין דבר כזה, מה זה את תגדלי אותו? מה את חושבת שאני איזה איש מערות שאני זורק את הזרע שלי איפה שאני רוצה ונעלם? ילד זה משהו ששני אנשים צריכים לגדל אם אפשר. אין דבר כזה 'אני אגדל אותו', אני צריך לקחת אחריות על המעשים שלי".

"יש בדידות מסוימת", משתף אורי. "כשאני מוצא מישהי שכן מתאימה לי בהיבט הזה, שזה נדיר, אז דברים אחרים לא מסתדרים. יש מחיר כלשהו שאתה משלם על זה. אבל מה האלטרנטיבה? לשקר לעצמך?"

המקרה של בועז הוא קצת שונה – הוא בן 53 ונמצא היום במה שנהוג לכנות "פרק ב'". "אני לא החלטתי מעולם לא לעשות ילדים, אני לא עשיתי ילדים כי זוגתי בעשרים ושלוש שנים, עד לפני שנתיים, לא הצליחה לעשות ילדים. אני הייתי באדישות מסוימת לנושא. מעולם לא רציתי ילדים בצורה אקטיבית". למרות האדישות, הוא הלך לטיפולי פוריות מתוך תחושת מחוייבות לבת הזוג. אחרי שנפרדו, החל לצאת עם אישה בת 42 שלא חולקת את אותה אדישות לנושא. כששאלתי על תגובתה לגילוי שהוא לא מעוניין בילדים, אמר "זה לא קל". הוא חזר על המשפט שלוש פעמים בטון מהורהר, נזכר כנראה בקשיים שהזוגיות הטרייה הייתה צריכה לצלוח. בסוף, הוא אומר, "ילדים זה רק רובד אחד בעיני בסך הדברים שבני אדם עושים בחיים. זה משהו משמעותי מאוד, אני לא מזלזל בזה בכלל, אבל זה עוד דבר. עוד דבר בשכבות האנושיות שלנו, שמרכיבות אותנו כבני אדם".

הגברים והנשים הרבים שבוחרים לחיות את חייהם ללא ילדים מוכיחים שזה נכון, ובדרך, מציבים מולנו מראה לחיים שלנו. הם מכריחים אותנו לעצור ולשאול האם באמת חשבנו על ההחלטות הכי משמעותיות שעמדו בפנינו, עד כמה התעמקנו בהשלכות של המעשים שלנו, האם אנחנו יצורים אוטונומיים או חלק מעדר. אבל אולי השיעור הכי גדול שאנחנו צריכים ללמוד מהם, הוא, כמו שאמר אלעד, "שיש עוד צורות ודרכים לחיות את החיים".