זמן סליחות: אני סיימתי לכעוס על אמא שלי

חייבת להודות באמת ישר על ההתחלה: אני לא בן אדם סלחן. אני לא מדברת על שטויות קטנות בין חברים כמו להתעצבן כל פעם מחדש מהחברה שרוצה לחלק שווה בשווה את החשבון אף על פי שהיא תמיד מזמינה שתי מנות יותר, או הידיד שבא אלי ומשתמש ברבע מהכלים בבית כדי להכין כוס קפה (איך הוא לכלך גם צלחת? איך?!). אני מדברת על הדברים הגדולים.

עוד באון לייף:

אנשים אוהבים לשאול אותי אם סלחתי לכל מיני אנשים ותמיד לא נעים לי לאכזב אותם כי הם כל כך רוצים שאני אגיד כן והסליחה שלי תיצור סדר בעולמם, סוף טוב וסיפור סגור. בשבילי זה אף פעם לא היה מדד. סליחה לא נראית לי כאופציה שתביא לי את שלוות הנפש או סגירת מעגל ולכן אף פעם לא סלחתי לעובדת הסוציאלית שהשאירה אותי להתמודד עם פגיעה מינית בבית ולא דיווחה למשטרה, לא סלחתי לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים ואנשי בריאות הנפש שנתנו לי טיפול רע, כפוי, אלים או סתם בינוני ובוודאי שלא סלחתי לאבא שלי על מה שהוא עשה לי. לא.

אבל אחרי כמה שנים טובות בהן אני מדברת על המשפחה שלי ועל הפגיעה המינית שעברתי, כמעט ולא עובר שבוע בלי שמישהו או מישהי לא שואלים אותי אם סלחתי לאמא שלי ופה הדברים מתחילים להיות קצת מבלבלים. לא היה גבול לכעס שלי כלפי אמא שלי כשהייתי נערה. כמות הרשעות והרוגז והעוינות שיצאו ממני היו כמו של כל נערה בת שש עשרה כפול שש. האשמתי אותה וכעסתי עליה ושנאתי אותה כל כך שהייתי פורצת בבכי ספונטני אם היא הייתה פונה אלי. התקשיתי לנהל איתה שיחה, לא רציתי לשמוע מה שיש לה להגיד בין אם היא דיברה על הדילמות הגדולות של החיים או על רשימת הקניות לסופר. כעסתי כל כך עד שזה התיש אותי. אני זוכרת לילות ארוכים ששכבתי במיטה ולא יכולתי לישון מרוב כעס.

הרבה שנים עברו כשאני כועסת על אמא שלי ואז עשיתי סרט תיעודי על המשפחה שלי. את "כביסה מלוכלכת" יצרתי כועסת. הוא הופק וצולם כשאני כועסת אבל כשהגענו לחדר העריכה משהו השתנה. פתאום יכולתי לראות את הסיטואציות האלו שוב, להביט בעצמי וגם באחרים ולהריץ אותן שוב ושוב הלוך וחזור, חוויה מוזרה ונדירה בחיינו. תחשבו רגע על הפרספקטיבה הייחודית שהצפייה בחיים שלכם בטלוויזיה הייתה נותנת. ולא פעם אחת. שוב ושוב ושוב כמו שעושים בחדר העריכה.

כך ישבתי מול המסכים עם העורך שלי, עמית, והסתכלתי על האישה הזאת, על מה שהיא אומרת ומרגישה והכל היה אחרת. כמו סטירה ענקית מהקוסמוס פתאום הבנתי… מה אני כועסת עליה לעזאזל!? מה היא עשתה לי? ישבתי שם מול ארגז מלא בקלטות שצילמנו, שעות על גבי שעות של האשם האמיתי. של אבא שלי שפגע גם בי וגם בה. הבטתי על הצילומים וראיתי שם אישה אדירה שלמרות החינוך שקיבלה, המצב הכלכלי הנואש שנקלעה אליו, והאלימות שספגה מבעלה הגנה עלי כמו לביאה. היא עשתה ככל יכולתה במעט שהיה לה לחלץ את עצמה ואת הבת שלה מהנישואים הנוראים שהיו לה, עבדה בכל עבודה בכל שעה. ראיתי שם  גיבורה.

בבת אחת הפסקתי לכעוס על אמא שלי והפסקתי להאשים אותה. זה נגמר כמו שמפסיק הגשם. פתאום היה שקט אצלי בראש. הרגשתי שנורא ברור לי מי פגע בי ואיך כל שאר האנשים נסחפו לתוך מערבולת שהאיש הזה יצר והם בעצמם קורבנות. זו נשמעת כמו תובנה פשוטה, אבל אם היא כל כך פשוטה איך זה שהייתי צריכה לעבור עשרות מטפלים כדי להבין אותה לבד בעצמי, בחדר קטן עם מסכים גדולים?

כל שבוע שואלים אותי אם אני כועסת על אמא שלי. מצטערת לאכזב, אבל יש בסיפור הזה רק איש רע אחד וכשאנשים מנסים לגלגל אשמה ולהצביע על המעגל הקרוב זה מהלך שגוי שמסיר אחריות מהכתפיים של הפוגע. התבגרתי והבנתי שהחיים מורכבים וכולנו בתחום האפור, אף אחד לא קדוש וגם לשטן בכבודו ובעצמו יש צד מקסים אבל בתוך הכאוס יש פשטות, יש בהירות ויש רק אשם אחד.

שנים עברו ואנשים עדיין שואלים אותי יותר על אמא שלי מאשר על אבא שלי. אני אנצל את הבמה הזאת כדי לומר את זה הכי ברור בעולם: לא, לא סלחתי לאמא שלי. לא סלחתי לה כי אין לי על מה לסלוח ואין לה על מה להתנצל. אפילו היום אם היא היתה מבקשת להתנצל בפני אחרי כל כך הרבה שנים, לא הייתי מוכנה לקבל את ההתנצלות. אין לאמא שלי שום דבר להתנצל עליו. אמא, אני אוהבת אותך.