לא סולחת לסבתא שלי

הייתה לי ילדות מאושרת. היו לי הורים מדהימים שמעולם לא הפכו את המשקל שלי לאישיו ו-2 אחים שחונכו להגן עליי, לא כי אני שמנה, כי אני אחותם הקטנה. גדלתי במשפחה גרעינית שעטפה אותי בצמר גפן ומעולם לא נתנה לי להרגיש שמשהו בי לא בסדר כי מידת מכנסיי היא לא כמידת מכנסיהן של חברותיי. הבעיה הייתה שלא גדלתי רק בתוך הבית ולצערי הרב אנשים רבים בסביבתי לא היו שותפים לדרך החיים של משפחתי, ודאגו להבהיר לי את זה מדי יום ומדי שעה.

אומרים שילדים הם הכי רעים. אין להם מסננת והם אומרים הכל, בלי לחשוב על ההשלכות. אני חולקת על כך. ילדים הם מראה של ההורים ולכן הבעיה הגדולה ביותר שלי, כילדה שמנה, הייתה דווקא עם ההורים שלימדו את ילדיהם שמותר לצעוק לי "היי דאבה, רדי מהנדנדה לפני שתישבר" או "אין לך מה לחכות בתור לטרמפולינה כי אסור לך לעלות עליה. אם תעלי היא תיקרע ואחרים לא יוכלו לקפוץ בגללך". כשהורים של אחרים היו צווחים זאת בקולי קולות בגינה הציבורית או בגן, הילדים שלהם היו ממשיכים לדקלם אותם באופן אוטומטי. כי ככה זה ילדים, הם שומעים והם חוזרים כמו תוכי, וטבע האדם הוא, מסתבר, לנפח את החזה כשאתה ביריון על חלשים ולכן הילדים היו ממשיכים שוב ושוב להשתמש בבריונות הזו ולגרום לי ללכת לחפש פינה שקטה. אין לי ספק שהם לא היו מודעים לזה, אבל ההורים כן ולהם פשוט לא היה אכפת.

עם זאת, הבעיה הגדולה של ילדותי לא הייתה ילדי הגן או ההורים הבבונים בגינה הציבורית. בעיית ילדותי הייתה דווקא עם קרובת משפחה, כזו שגרה קרוב והייתה אוספת אותי מהגן ו"מבלה" איתי עד שהוריי היו חוזרים מהעבודה. רציתי לכתוב שהיא שנאה אותי שנאת מוות, כי רק כך אפשר להסביר את התנהגותה כלפיי ילדה קטנטנה וחסרת אונים, אבל לא נראה לי שזה נכון. אולי נכון יותר להגדיר את העניין בחוסר הרגשות שהיו לה כלפיי. היא בכלל לא ראתה בי ייצור אנושי לדעתי, הייתי עבורה כלי משחק, סוג של חפץ, אחרת אין לי איך להסביר את התנהגותה. שלא תבינו לא נכון, אני לא הילדה היחידה שהייתה בסביבתה, אבל רק אני "זכיתי" להיות החפץ שלה, והסיבה הייתה ברורה לחלוטין: כי אני שמנה.

האישה שעשתה ככל שביכולתה לגרום לי לשנוא את עצמי

אני לא אפתח פה את כל השתלשלות העניינים בעשר השנים שהיא הייתה חלק מחיי כי היריעה קצרה מלהכיל. אני כן אספר שהיא פיתחה אצלי הפרעות אכילה קשות בגיל שילדה לא אמורה לדעת שיש דבר כזה.

רק כשקצת גדלתי התחלתי להבין שמשהו פה לא בסדר. תמיד היא סיפרה לי שאני הלא בסדר, אבל בגיל 8 כבר התחלתי להבין שזה לא רק שאני לא בסדר בכל הסיפור הזה ושיש פה משהו שהוא לא נעים לי בלשון המעטה, ושהוא קורה רק איתה.

במשך שנים האישה הזו עשתה כל שביכולתה לגרום לי לשנוא את עצמי עד לרמה שבגיל 8 כשסבי נפטר, אמרתי לה בתמימות של ילדה שאולי היה עדיף שהייתי מתה במקומו כי כולם נורא עצובים בגלל זה, והיא אמרה במבט הקפוא והקר שלה 'נכון'. שם נפל האסימון, עדיף לי מוות מאשר חיים כי אני "אפסה קטנה ובושה" כפי שנהגה להסביר לי.

הבושה שהייתי עבורה ועבור משפחתי לטענתה הייתה בגלל המשקל שלי, וכילדה מה לא עשיתי כדי לרצות אותה? הייתי חוזרת מהגן ומבית הספר ומנקה את ביתה, מסדרת ארונות, שוטפת כלים ומה לא? בחיי שהיום אני מבינה שהייתי לסוג של עבד שלה. ולמרות הניסיונות והמאמצים הרבים הייתי כישלון והבושה עבורה. אני זוכרת שהייתי מסתכלת בקנאה ליחס שלה אל אחיי. שניהם היו רזים, הם היו גאווה.

ככל שגדלתי והתחלתי להבין שמשהו לא בסדר, ניסיתי להתרחק ממנה יותר ויותר אבל מכיוון שהייתי ילדה שקטה ושמרתי את כל מעלליה לעצמי, ומכיוון שלילדים אחרים היא התייחסה בסדר לגמרי, הוריי לא הבינו מה קורה ומה הבעיה. אני זוכרת שבערב יום כיפור, בגיל 10, אבי ז"ל ואני רבנו שעות על העובדה שסירבתי ללכת אליה לארוחה מפסקת. זו הייתה מסורת, ואני? אני כבר הבנתי שעד שאני לא מתה אני לא מוכנה יותר לראות אותה. הוא לא הבין מה נפל עליי, מה אני רוצה ומה קרה. לא רציתי לפגוע בו אז שתקתי. נאלצתי ללכת אבל הודעתי לו שזו הפעם האחרונה שרגלי תדרוך בביתה. זה כמעט היה נכון. במשך 6 שנים רבנו על הנושא הזה, כל פעם מחדש, ולרוב הצלחתי להימנע מללכת אליה, למרות שבד"כ ליד כל המשפחה היא הייתה פשוט מתעלמת ממני ולא היו בעיות. כן, היא הייתה גם שטן וגם פחדנית עלובה שגיבורה על ילדה קטנטנה שהיא לבד.

בגיל 16 ההורים שלי כבר שיחררו. הפסקנו לריב על זה. הם לא הבינו מה קרה ולמה אני מסרבת ללכת אליה אבל הבינו שכנראה משהו מפריע לי וכיבדו את ההחלטה שלי. לפני שעזבתי את הארץ ועברתי לאנגליה אבא שלי התקשר אליי וביקש שאלך להיפרד ממנה. "תקפצי אליה לדקה, תגידי שלום וזהו. אל תישארי ואל תעשי עניין". אבא שלי היה אלוהים עבורי והבנתי שחשוב לו, אז נסעתי לבית המכשפה, היא הוציאה שטר של 100 דולר שהתברר במהרה שאבי נתן לה כדי שתיתן לי, והסבירה לי בחמש הדקות שהייתי שם שחבל שאני נוסעת לשם כי אהיה בסך הכל יהודונית מסריחה. מצחיק שבחרה לקרוא דווקא לי בכינוי שכנראה כינו אותה בילדותה בפולין, בזמן שהבת שלה גרה בגרמניה למעלה מעשור וילדה שם את נכדיה. לא נראה לי שהם אי פעם כונו על ידה יהודונים מסריחים, אבל היי- אני סחורה פגומה אז לי מותר להגיד זאת.

יצאתי משם בסערת רגשות אבל כמו 1/2 פולנייה טובה שמתי חיוך וסתמתי. הלכתי עם זה ועם כל הטרור הפיזי והנפשי שגרמה לי כילדה ועזבתי את הארץ. ידעתי שהנה, התרחקתי ממנה ושם היא כבר לא תוכל לפגוע בי. לקחתי את הזמן לטפל בי. בנפש השסועה והפצועה שהיא יצרה לי. נכון, כבר לא הייתי ילדה אבל משהו קפא והלך איתי מאז והייתי חייבת לשחרר את זה. הייתי חייבת לשחרר את תסביכי האוכל ותסביכי הגוף שהיא יצקה לתוכי, הייתי חייבת לנקות את מוחי מההשפלות והזכרונות והייתי חייבת לשקם את גופי הפצוע.

שבוע לפני מותו של אבי הוא התעקש שניפגש ונדבר. זה היה מוזר אבל זרמתי. זו התבררה כשיחה הכי קשה שניהלנו בחיים ואלוהים עדי שניהלנו טריליון שיחות ביננו. בסוף השיחה הוא אמר לי שהוא מתנצל. אבא שלי. מתנצל. הוא מתנצל על הקיום שלה בחיי, הוא לא בחר בה, פשוט היא משפחה. הוא הוסיף שהוא יודע שיש דברים שהוא לא יודע אבל זה לא משנה, הוא פשוט מתנצל עליה ומקווה שאמצא מקום בליבי שיסלח לה ובעיקר שיסלח לו. אני זוכרת את השתיקה הרועמת אחרי המשפט הזה שלו. "זה לא אשמתך" עניתי לו אחרי דקות ארוכות בהן עיניי התמלאו בדמעות ונלחמו בפרץ הבכי הקרב.

אני זוכרת שאימי ואחיי הושיבו אותי לשיחה אחר מותו ואמרו לי "את יודעת שהיא תבוא להיות פה וגם היא צריכה לישון פה כי היא כבר נכה". באותו רגע ראיתי שוב את המבט של אבא. ידעתי שבסופו של יום אין לי פה הרבה ברירות ואמרתי להם רק דבר אחד "היא פגעה בי". הייתה שתיקה. כולם הבינו והפנימו וידעו שלמען שקט משפחתי מורחב ימנעו כל אינטרקציה ביננו. היא הגיעה, אבל היי, עכשיו אני בעלת הבית, אני החזקה והכוח בידיי. בחיי שבכל פעם שפרצופה נכנס לרדיוס של עיניי רק רציתי לקחת אותה ולזרוק אותה מהמרפסת, אבל אני לא היא. אני לא בריונית על חלשים. כולם ידעו שהנוכחות שלה שם בעייתית מבחינתי, במיוחד בתקופה רגישה כמו השבעה ולכן עשו כל שביכולתם לדאוג שלא אראה וארגיש בנוכחות שלה. גם המשפחה הגרעינית שלי התעלמה ממנה. לא היה ניתן לפספס את תחושת ההגנה שהם סיפקו לי. הם לא ידעו, לא שאלו ולא הרחבתי. מדהים איך 3 מילים פשוטות גרמו להם להבין, להפנים ולגרום לה להבין שאין לה כאן, בביתנו, מקום יותר.

לא סולחת, גם ביום כיפור

והנה ערב יום כיפור בפתח. התקופה הזו שעושים בה חשבון נפש ובודקים טוב טוב כל תא בלב, והשנה המעגל שלי נסגר. היא מתה לפני חודש. הזדכתה על הדברים שלה ושיחררה את העולם מהרוע הבלתי נדלה שלה. אני יודעת שמצפים ממני לסלוח לה, הרי זה כיפור, אבל אין בליבי הפצוע שום מקום למחילה עבורה. אומרים שזו זכות אלוהית למחול, ובכן, אני לא אלוהים. אין בי טענות כלפי הסביבה, יש לי רק האשמות כלפיה. כלפי הביריונית שעשתה מעל ומעבר כדי לפגוע בי, ילדה קטנטנה, שמנמנה וטובה. מישהי אמרה לי באחת ההרצאות שלי בהן אני חושפת קצת את מסכת ההתעללויות "בגלל זה את כל כך נלחמת עבור ניצולי שואה?" ופתאום ירד לי האסימון ונסגר המעגל לגמרי. הילדה הזו עוד קיימת בי ואחרי ששנים שמעתי מהסביבה את התירוץ של "את לא יודעת מה עבר עליה כילדה בשואה" הבנתי שאולי הרוע הטהור שלה הוא זה שהפך אותי למלאת חמלה לניצולי שואה. אולי דרך הדאגה להם אצליח אני לחסוך מילדים קטנים עוד התעללויות כמו שעברתי. אולי דווקא בגלל שהייתי עבורה כלי משחק להשפלה ובריונות ובגלל שהיא ריסקה לי את כל מנגנוני האהבה והבטחון באנשים, אולי דווקא בגלל זה היום, הלב שלי יוצא לחלשים יותר.

כדי לשמוע עוד מגאלה רחמילביץ' היכנסו לאתר שלה

גאלה רחמילביץ חדשיום כיפורמשפחהסליחות