תעזבו את הפנטזיה על האמא המתוקתקת

לקראת יום המשפחה, ויום האישה שמגיע לא הרבה אחריו, מופיעות באמצעי התקשורת כתבות על נשות קריירה מצליחות, שמככבות בצילום משפחתי עם המשפחה המוצלחת שלהן, בבית המתוקתק והמטופח שלהן, וכולם מחייכים חיוכים זוהרים למצלמה. בדרך כלל הן גם חטובות, מטופחות ונראות נהדר. הקוראים מתמוגגים מהדרך שבה מצליחה האם לשלב כל כך יפה בין קריירה להכנת שניצלים והסעות לחוגים, ומספרת שלא משנה כמה לחץ יהיה לה בעבודה, על החופשה המשפחתית בקיץ היא לא מוותרת. "למרות הקריירה המצליחה היא לא מוותרת על המשפחה", מתפעלים כולם. ויהיה גם מי שיוסיף ש"למרות הכל, היא לא מזניחה את עצמה". דוגמה ומופת לכל הנשים.

העניין הוא שהורות היא לא רק הסעות וחופשה שנתית וארוחת ערב משפחתית אחת בשבוע. הורות היא לא עוד משהו שאפשר לשבץ בלו"ז היומי כמו הליכה לחדר כושר. אי אפשר לשבץ בלו"ז שעה של זמן איכות עם הילדים ולגמור עניין. הורות, ובמיוחד לגילאים הצעירים, דורשת נוכחות מתמדת של 24/7, ומהבחינה הזו המהפכה הפמיניסטית נכשלה ובגדול. כולן מנסות לשלב בין קריירה למשפחה, מעטות מצליחות באמת, והן כנראה עונות להגדרה של סופרוומן. אפשר לנסות לשלב בין השניים, אבל תמיד אחד יבוא על חשבון השני ומישהו ישלם את המחיר. לפעמים אלה הילדים, לפעמים הקריירה, ולפעמים, כשהילדים מקבלים את כל מה שהם צריכים והקרירה משגשגת, מי שמשלם את המחיר זו האמא שכורעת תחת העומס ומשלמת מחיר נפשי וגופני. וכשזה המצב, במוקדם או במאוחר גם הילדים והקריירה נפגעים.

תמונה: Shutterstock

אני יכולה להעיד על כך באופן אישי: אני עובדת מהבית ויש לי שתי ילדות, אחת בבית הספר והשנייה עוד לא בת שנתיים ונמצאת איתי בבית. כשהגיעה העת לשלוח את בתי הבכורה לגן, הבנתי ברגע האחרון שאני נהנית ממנה יותר מדי בשביל לוותר על החברה שלה כל כך מהר, ובילינו ביחד עוד שנה נפלאה עד שהיתה בת שנתיים וחצי. עם הבת הקטנה כבר היה לי ברור שזו השאיפה, אבל לא ידעתי אם וכיצד אצליח לממש אותה, ואני עדיין מגששת את דרכי בניסיון למצוא את האיזון האופטימלי.

מרגישה שנכשלתי גם כעובדת וגם כאמא

כמי שהתמזל מזלה לעבוד מהבית, אני רוצה להאמין שעם קצת רצון טוב אפשר להספיק הכל. המציאות כמובן, טופחת על פני שוב ושוב. על אף שהבחירה שלי לעבוד מהבית נובעת מתוך הרצון להיות שם עם הילדה שלי בגיל המדהים שהיא נמצאת בו, כשכורעים תחת עומס של דד ליינים קל מאוד לשכוח את זה. היא יכולה לבקש שאקריא לה את "האריה שאהב תות" (להגנתי אומר שבפעם השישית ברציפות) ואני מסבירה לה שעוד מעט כי אמא צריכה לענות למיילים. וכשהיא ישנה את שנת הצהריים שלה, שהיא זמן העבודה המקודש שלי, אני חרדה מהאפשרות שהיא תתעורר בזמן שעוד לא סיימתי את המטלות שלי. וכשהיא לא נרדמת, אני לא מבינה למה לוקח לה כל כך הרבה זמן דווקא כשלאמא יש כל כך הרבה עבודה. אחר כך, כשהיא ישנה, ואני מסתכלת על הפנים המתוקים שלה, אני מתייסרת בצער וברגשות אשם. הרי נשארתי איתה בבית בשביל להיות איתה.

בימים אחרים, אני מנסה להיות האמא הכי טובה בעולם. אני כל כולי שלה, ואנחנו הולכות לגינה ומשחקות ומציירות וקוראות. ובלילה, כשהיא הולכת לישון, אני מתיישבת לעשות את כל מה שלא הספקתי. כי העבודה, שלא כמו הילדים, לא יכולה לחכות. אז אני עובדת עד אמצע הלילה והולכת לישון בתחושת סיפוק שהנה, הצלחתי גם לעבוד וגם להיות אמא למופת. אבל למחרת, אחרי שלוש שעות שינה עם התעוררות להנקה באמצע, אני לא מתפקדת מרוב עייפות. ואז אני מרגישה שנכשלתי גם כעובדת וגם כאמא.

השמיכה תמיד קצרה מדי

גם כשמצליחים איכשהו לתמרן בין העבודה והילדים, תמיד יהיו ויתורים ופשרות, והיום יום של רובנו ממש לא נראה כמו היום יום של האימהות המתוקתקות מהמגזינים. אני, למשל, כבר מקבלת בהשלמה את הבלגן התמידי שיש בבית ואת העובדה שהלול של הילדה הפך לחדר כביסה בזעיר אנפין. זה לא שלא אכפת לי, זה רק שאם חייבים לקבוע סדר עדיפויות, אז סידור הבית נדחק לתחתית. בימים עמוסים במיוחד (מה שקורה כמה פעמים בשבוע) אני מוותרת שוב ושוב על התזונה הבריאה שאני כל כך מאמינה בה ומוצאת את עצמי בוחרת, שוב, בפתרון הקל של הפסטה. אם אני מבשלת, אז תחכה לי ערמה ענקית של כלים בכיור. ואם אני אשטוף את הכלים אני לא אספיק ללכת ליוגה, השעה היחדה בשבוע שמוקדשת לעצמי. ואם אלך ליוגה, אגזול מהילדה הגדולה שלי את הזמן היחידי ביום שבו אני כל כולי שלה, לבד. השורה התחתונה היא שאיך שלא הופכים את זה השמיכה תמיד קצרה מדי ולא יכולה לכסות הכל. אי אפשר לנצח במלחמה הזאת.

תמונה: Shutterstock

בניסיון הזה להגיע לאיזון האופטימלי בין עבודה להורות, הפכתי להיות מאוד מוכוונת מטרה. אני עובדת כמכונה שכל תכליתה היא להצליח בשתי המשימות האלו, ובעיקר להספיק הכל. היום שלי מורכב מרשימת מטלות אינסופית, וכל מה שלא קשור לעבודה או למשפחה נדחק הצידה. אני כבר לא קוראת, לא מתעדכנת בנעשה בעולם, הטלפון שלי מושתק 24 שעות ביממה ואני תמיד שוכחת לחזור למי שמתקשר אלי, השיחות שלי הפכו להיות מאוד תכליתיות ויכולת ההקשבה המפורסמת שלי התחלפה בהנהון חסר סבלנות. המטרה היא להספיק, ואני נמצאת במוד הישרדות. כשנמצאים במוד הישרדות אין זמן לשום דבר שלא יקדם את שתי המטרות הללו באופן ישיר. נמצאים במצב של דריכות מתמדת, ממש כמו חיה שמפעילה את מנגנון "הילחם או ברח". מוד ההישרדות הזה אולי עוזר לעשות את מה שצריך, אבל אין כבאי גדול ממנו ליצירתיות ולשמחת החיים. אז מדי פעם יוצאים מהשגרה הזו כי חייבים, ונדמה שהאיזון סוף סוף סוף הושג. אבל אז משלמים על זה בימים הבאים.

למרות כל הקשיים, אני אסירת תודה. לפעמים, כשהיום יום לוחץ, אנחנו צריכים לחשוב שוב על הבחירות שלנו, לחשוב אם הן עדיין רלוונטיות ולקבל תזכורת ללמה עשינו אותן. ועם כל הקושי, אני מקבלת כל יום הרבה תזכורות שמזכירות למה אני מגדלת את הילדה שלי בבית ועובדת במקביל. זה קורה כשאני רואה אותה עושה כל דבר בפעם הראשונה, ובגיל שהיא נמצאת בו זה קורה כמעט כל יום. זה קורה כשאני זוכה לצפות בכל האינטראקציות החברתיות הראשונות שלה. זה קורה כשהיא לוקחת את הבובה שלה, מאכילה אותה, נותנת נשיקה ומנסה לספר לה את "ברכבת יושבת ארנבת" בדיוק כפי שאני עצמי עשיתי לה זמן קצר לפני כן. וזה גם קורה בכל פעם שהיא קוראת לי אמא, כשהיא מחייכת לעברי את החיוך הממיס שלה או פשוט ישנה לה בשלווה לידי – או אז אני מקבלת תזכורת מצוינת לכך שגם אם קשה לפעמים, זו הבחירה הטובה ביותר שעשיתי. אני לא יודעת אם בשביל הבת שלי, אבל מה שבטוח, בשבילי.