למה גידול ילד אחד בישראל לא נחשב למשפחה?

אמש, בערוץ 10, פורסמה כתבה שעסקה במשפחות חילוניות מרובות ילדים. הכתבת מירי מיכאלי ראיינה שתי משפחות כאלה – אחת עם חמישה ילדים ואחת עם עשרה ילדים- וניסתה לשרטט את דמותה (ואת המניעים) של משפחה חילונית שלא הסתפקה בשניים-שלושה ילדים. "ילד רביעי במשפחות חילוניות הפך לסמל סטטוס, איזושהי הוכחה להצלחה" מסבירה.

אבל לא כולן מצליחות להרות בקלות רבה כל כך. ומול הנשים שמצליחות להיכנס להיריון שוב ושוב בלי מאמץ גדול מדי, ישנן נשים שעבורן הכניסה להיריון היא מאבק לא פשוט שמאחוריו עומדת תעשייה שלמה.

את הריאיון האחרון בכתבה הזו עורכת מיכאלי עם אישה בת 38 וחצי, נשואה ואם לשני ילדים בריאים, שמנסה להיכנס שוב להיריון ללא הצלחה. היא מספרת שעברה הפלה-שתיים בין כל היריון ומאז הלידה האחרונה עברה כבר 3 הפלות. כרגע היא בהיריון אבל יודעת שיש מצב שהוא לא יחזיק מעמד ותוהה בעצב מול המצלמה – "למה זה הולך לאחרים כל כך בקלות?"

אני מאמינה לה שהיא באמת רוצה ילד נוסף ומאמינה לתסכול העצום ולתחושת הכישלון שהיא מדברת עליהם, אולם יחד עם זאת אני לא יכולה להתעלם מהלחץ הפסיכי שמופעל עליה כאישה וכאם בישראל. הלחץ הזה לא מופעל על אישה אחת ספציפית אלא על כולנו וללחץ הזה יש השלכות. המרדף אחרי הבאת ילדים לעולם במדינה זהו הוא עצום. מול 1.7 ילדים בממוצע במדינות ה-oecd ניצבת ישראל עם 3.1 ילדים בממוצע. כשאת נשואה בראשית דרכך (או בזוגיות או סתם רווקה שחצתה את גיל 34) מופעל עלייך לחץ מכל עבר להביא לעולם את הילד הראשון. משפחה, חברים קרובים, מכרים רחוקים וזרים גמורים מרשים לעצמם לשאול שאלות עם 100 אחוז עניין ואפס אחוז טאקט, להזהיר אותך שוב ושוב ("תעשי עכשיו, שלא יהיה מאוחר מדי"), לשתף אותך בסיפורים שלהם או בסיפורים שהם שמעו עליהם, לעוץ עצות, לדחוף את האף וכמובן לתהות "מה קורה?" פלוס מבט שטוף רחמים אם עברו חודשיים מרגע החתונה ועדיין לא הודעת לעולם שאת בהיריון.

אבל מי שחשבה שהלחץ נגמר ברגע שהואלת בטובך והבאת ילד לעולם טעתה בגדול. התהיות, ההטרדות, השאלות, העצות, האמירות, ההתערבויות והניג'וסים לא הולכים לשומקום כשהבאת את הילד הראשון כי עדיין לא הבאת השני… אז "תעשי כבר עכשיו כי את כבר ממילא עם טיטולים והנקות" וכמובן – "אל תעשי הפרש גדול מדי בין הילדים כדי שהם יהיו החברים הכי טובים" ו"מה? את לא מתכוונת לעשות עוד אחד? איך לא? ילד צריך אח כדי שלא יהיה לבד בעולם! ו-"ילד אחד זו לא באמת משפחה".

ואחרי שהבאת שניים, הלחץ מעט פוחת אבל אין אם לשניים בישראל שלא נתקלה בשאלה "מה עם השלישי?" ובקביעה "שניים זה מעט מדי" כאילו יש דבר כזה "הרבה" או "מעט" שזה נוגע לילדים וכאילו ההחלטה על ילד נוסף לא מבוססת על מארג שיקולים עצום.

המרואיינת בכתבה הבהירה את זה מצוין. כשמיכאלי שואלת אותה "אחרי כל הניסיונות והתקוות והבכי- לא חשבת לעצמך לרגע- יש לי שניים, תודה לאל, שיהיו בריאים, אני אסתפק בזה?"

"את יודעת שזה מה שאת רוצה, את מרגישה שהמשפחה תהיה שלמה שיגיע עוד אחד…".

המשפט הזה מעציב אותי ובעיניי המשפחה שלה לגמרי שלמה כרגע אבל אני לא יכולה להתווכח עם התחושה שהיא לא שלמה ועם הצורך להמציא את החתיכה החסרה לפאזל שיש לה בראש . ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמממנת טיפולי פוריות עד גיל 45. כל אישה זכאית להם ללא הגבלה עד שהיא מצליחה להביא לעולם שני ילדים. כלומר, הנשים שנאבקות להביא לעולם את הילד השלישי (או הרביעי או החמישי) מממנות את המאבק הזה מכיסן ועושות אותו על חשבון בריאותן הפיזית והנפשית. אני מודה, אני לא מצליחה להבין למה לעבור טיפולים קשים בשביל ילד שלישי, כשכבר יש לך שני ילדים בריאים בבית, אבל אני לא צריכה להבין הכל. אני לא מבינה הרבה החלטות שנשים וגברים לוקחים במהלך חייהם וזה בסדר גמור. זכותה של כל אישה לעשות בחייה ובגופה ככל העולה על רוחה אבל ההמשך של המשפט הזה כבר מקומם ממש:

"כשנולד ילד אחד את כאילו משחקת בלהיות אמא. כשיש שניים אז פתאום זה אמיתי…"

לא, את לא.

כשנולד ילד אחד את ממש לא משחקת בלהיות אמא. ואת לא "כאילו אמא". כשנולד ילד אחד החיים שלך משתנים מן הקצה אל הקצה.

אין כאן משחק. יש כאן מציאות שמשתנה ויש מחיר עצום- פיזי, נפשי וכלכלי – שנשים משלמות עבור ההורות הזו. כן, גם אם היא "רק" לילד אחד. יש כאן לילות ללא שינה, טרחה, דאגה, חרדה, גוף שמשתנה, השפעה ישירה על מערכת היחסים הזוגית, כינון מחודש של סדרי העדיפויות וכמובן שמחה ואהבה והתרחבות הלב.

 אין לי בעיה שאת שואפת להיות אם לשלושה, ארבעה, חמישה, עשרה ילדים. מבחינתי, בהנחה שאת מממנת ומחנכת את הילדים האלו, ובהתחשב בעובדה שאת מממנת את טיפולי הפוריות שלך את מוזמנת להביא אותם לעולם ולגדל אותם כאוות נפשך. אבל יהיה נחמד אם על הדרך לא תמחקי משפחות אחרות.

אור סופרטיפולי פוריותילד יחידמשפחה