אבא שלי קיבל שבץ ולא אכפת לי

זה הטקסט היחידי שאפילו הרעיון שלו לא התקבל בברכה. כל הסביבה הקרובה שלי אמרה שהוא צריך להישאר במגירת ה "לחשוב ולא לכתוב" ושאני אתחרט. אבל אני מאמינה בזכות שלי לביקורת ובמשפט הנפלא של אן למוט "אם אנשים רצו שתכתוב עליהם בחום, הם היו צריכים להתנהג טוב יותר". זה לא אומר שהתחביב שלי לתקופה הקרובה יהיה להשמיץ כל מלצר שגרם לי לחכות למנה, אבל זה בהחלט אומר שאני אשתמש בדרך היחידה שאני מכירה בשביל ריפוי עצמי, והיא המילים.

אבא שלי קיבל שבצ. לא ממש אכפת לי מזה ואני אפטית ומתביישת בעצמי בו זמנית. לא. זה לא לגמרי נכון. אני אתקן את דבריי. אבא שלי קיבל שבצ, לא היה לי ממש אכפת מזה עד לאחרונה, אבל אני עדיין קצת אפטית לעניין ומתביישת בעצמי על התגובה המאוחרת. זה כבר יותר מתקרב לאמת. הוא לא גידל אותי ולא היה נוכח בחיי מגיל שנה וחצי. מפגשים חטופים אחת לשנה אינם נמצאים תחת קטגוריית אבא מתפקד. הוא חזר בתשובה, יש לו משפחה כשרה חדשה וילדים חרדים שיעשו אותו גאה יום אחד. ההתעסקות עם הבכורה הסוררת מעולם לא הייתה בראש מעיניו, והיחסים שלנו היום הם תוצאה ישירה של סדרי העדיפויות שלו. הבנות שלו, האחיות שלי, לעומת זאת, הן סיפור אחר לחלוטין. התקשורת איתן היא אחת לשבוע והקבלה ההדדית שלנו לאורך החיים השונה היא בין הדברים הבודדים שיש לנו במשותף. אבל אני לא אשקר, זה לא קל. נדרש המון וויתור וסבלנות. ככל שאני מפנימה יותר את מערכת היחסים שיש לי איתו, ככה אני פחות ופחות מתביישת בתגובה שלי. אילו רגשי דאגה אני כבר יכולה לרכוש לבן אדם זר?

בלה רבוי

זה קרה לאחרונה וזה קרה לו בחו"ל. האחיות שלי ידעו מזה כבר בשנייה שהוא נכנס לבית החולים, ולי סיפרו חמישה ימים אחרי. האמת? לגיטימי. אני לא בטוחה שהייתי מגיבה אחרת בזמן אמת. זה היה שבצ ממש קטן, כך שבקושי אפשר לקרוא לו שבצ, אבל זה עדיין קרה. הוא טס לחו"ל, חש לא בטוב, פונה באמבולנס ושכב בטיפול נמרץ שבוע וחצי. כל זה בבית חולים מגעיל כלשהו, תחת היותו נידון לחסדי מערכת הבריאות הרוסית הקלוקלת. בתאכלס, לא היה חשש אמיתי לחיו וכולם ידעו שהוא נדרש בכמה ימי מנוחה ושינוי אורך חיים, אבל כולם נבהלו מהרעיון. הבשורה על השבצ הגיעה לאחיותיי כשעה לפני כניסת שבת והידיעה על היותו בריא ושלם הגיעה אחרי יציאתה. בין לבין הייתה יממה של אבל, בכי, והתמוטטויות עצבים. הפחד מהלא נודע גרוע יותר מהמלחמה בפאסימיות.

לי סיפרו כשנפגשנו לקפה ועוגה. "וואי תקשיבי. אנחנו חייבות לספר לך. אבא עבר אירוע מוחי, אבל הוא בסדר. הוא אמור לחזור לארץ תכף". הפסקה. המתנה לתגובה ואצלי ריק. אפס רגש. אפס אמפתיה. אפס אכפתיות. אפס לדמיין וורסט קייס סצנריו. אפס לפחד מהמחשבה של המוות שלו ואפס רגשות אשם. אילצתי הבעת פנים עצובה ודבקתי בה עד שאחת מהן התחילה לדבר. "עברנו שבת מהסרטים. כולן יבבו בבכי. אף אחד לא ידע שום דבר ולא הייתה שום דרך לברר. רק המחשבה על מה שעלול היה לקרות היא נוראית. את מבינה?". הנהנתי. לא עניתי לה כי לא רציתי לשקר בקול, אלא רק בתנועות גוף. לא היה לי מושג על מה היא מדברת ואיזה רגש היא מנסה לתאר לי, אבל ידעתי שעכשיו הוא לא הזמן להגיד את האמת. היה ברור שהן חוו את האירוע הזה בעוצמות שאני לא מכירה או לא מסוגלת לחוש כלפיו. הרגשתי כאילו מדברים איתי על אבא של מישהי אחרת ואין לזה שום קשר אליי. הבכי והעצב פסחו מעליי והגיעו רק בכמה הימים האחרונים וגם זה במינונים נורא קטנים. טיפות של מחשבות על הנושא, ככה בין לבין.

חשבתי כמה חרא זה בטח היה בשבילו לשכב שם לבד וכמה האחיות הרוסיות לא חמות במיוחד. ניסיתי לדמיין את הסיטואציה המקבילה בה זאת אמא שלי במקומו והבנתי שהייתי טסה אליה באותו יום. כי אני אוהבת אותה ודואגת לה ורוצה בשלומה. פיתחתי את קו המחשבה הזה והגעתי למסקנה שאני לא שונאת אותו. יותר גרוע – אין לי ולו קצה של רגש כלפי הבן אדם הזה. אפתיה מוחלטת. אני אומרת את המילים הללו בקול בראש ומרגישה צורך להתנצל. להתנצל על היותי אגואיסטית וחסרת לב. בגדול, אולי זה נכון. בקטן, לא במקרה הזה. יש דברים שקשה מאוד לתקן והיסטוריה ארוכה של טעויות שאי אפשר למחוק. זה היופי ברגש, הוא זוכר. גם כשהפרטים הקטנים של המקרה מתערבבים בראש, הלב תמיד ידע איך זה גרם לך להרגיש ויגיב בהתאם. מעגל קסמים של מאזוכיזם.

תקופה ארוכה מאוד הייתי עסוקה בלכעוס ולנטור טינה. לחפש אותו בקטנות ולראות אותו מנסה לתקן. שום דבר לא היה טוב מספיק. ההזמנות שלו להתארח סופ"ש רק עצבנו אותי ונדרש שבצ כדי לגרום לי להבין שאם מחר אחד משנינו הולך, החרטה שלי תהיה על כך שמעולם לא אפשרתי לו להתנצל. לא ניהלנו את השיחה שאנחנו צריכים לנהל ואני כבר שנים דוחה את ההזדמנות שלנו להתקדם הלאה. הוא מפחד לפתוח את הנושא של "בת ואבא – יחסינו לאן" ואני הדחקתי כי חשבתי שאני יכולה להסתדר בלי. זה עבד עד שהוא התאשפז. אם היה קורה לו משהו, הייתי ממשיכה לאכול את עצמי כל החיים ונשארת כבולה לנצח. כל חצ'קון כואב לפוצץ, אבל אין ברירה. נמאס לי לסחוב אותו על הגב ועכשיו אני יודעת שהדבר הנכון עבור שנינו הוא קנקן קפה, פאקט סיגריות וכמה שעות של כנות כדי להציל חיים שלמים של חרטה.

אבאאבהותהורות