כשאימא שלך מכשפה: לגדול בבית בו אימא יודעת הכל

לפני שש שנים ושבוע אמרתי לאימא שלי המכשפה בטלפון: "את תמותי", והיא ענתה לי בקול שקט ובוטח, "אני מבטיחה לך שלא אמות, תמי'לה". כעבור ארבע שעות היא הגיעה למיון עם מוות מוחי, וכעבור חמישה ימים היא הלכה לעולמה. אז תשאלו, למה היא המכשפה ולא אני? כי היא ידעה שגם אם היא עוזבת את העולם הגשמי, היא לא עוזבת אותי, ושבעולם הבא שאליו היא המשיכה, היא נאספת אל אבותיה. וזמן רב לפני שנפטרה היא רק ציפתה לחזור לחיק הוריה. לעשות סולחה עם אימא שלה.

תמי יפה ואמא שלה גיטה שצמן – יפה ז"ל

בשבעים ושלוש שנותיה הספיקה אימא שלי לטוס סולו במטוס, ללמד את עצמה שש שפות על בוריין, לראיין את בן גוריון וש"י עגנון, להציג לקהל הגרמני את מחנה הפליטים בעזה, להיות בעלת שם בחקר סוריה, ולגדל שתי בנות ובעל. מגיל קטן ידעתי שאימא שלי מכשפה, כי ככה היא אמרה לי ואני האמנתי לה. היא הייתה מתעלת אנרגיות כל כך עצמתיות, שלעתים הייתה רואה בעיני רוחה אירועים שטרם קרו. היא קראה לזה תקשור. אני קראתי לזה אמפתיה. לשתינו היה ברור שלנפץ זגוגיות כשאת רק עוברת לידן זה לא דבר שבשגרה, אבל אצלה זה קרה לפרקים. מכשפה. אבל היא תמיד הרגישה שהיא רק חוליה בשרשרת, ושרב הנסתר על הגלוי.

רק אחרי מותה קראתי את הספר שהיא כתבה בשנותיה האחרונות, ונקרא "תשובות מהיקום", כי לא הצלחתי להתחבר לאמורפיות שבו. ידעתי שאלו היו שנים של ייסורים ושל קוצר נשימה שהתבטא בדמדומים ובנמנומים. אבל גם על חמישים אחוז כוח ו-65 אחוזי סטורציה, אימא שלי הייתה אשת חיל. היא ניהלה בלוג, ואפילו ייעצה במתן שמות לניניו של אב בית הדין הגדול בלונדון – בן דוד רחוק שלה שסמך על הבקיאות שלה באילן היוחסין המשפחתי. היא הייתה חוקרת בנשמתה וכשהגוף הגביל אותה וריתק אותה לחדר עבודה שגודלו שני מטרים על שלושה, היא מצאה מפלט בהכתבה לקלטות ובשעות של ישיבה ליד המחשב. היא פרצה את גבולות החדר בעזרת המרחב הווירטואלי, שם יצרה עולמות חדשים, ושימשה משענת כלל לא רצוצה לנערות ולנשים שחיפשו אימא ומצאו כישוף.

גיטה שצמן- יפה ז"ל: טייסת שידעה לדבר 6 שפות על בוריין, מומחית לנעשה בסוריה

בפורום "בנות ללא אם", שנסגר מאז, כך גיליתי, היא הייתה פעילה מאוד, וכשהגיעה העת לחצות את הקווים אל העולם האמתי במפגש קבוצתי, התלוויתי אליה כדי לסייע לה עם בלון החמצן. הרגשתי מבוכה לשבת במחיצת הבחורות המקסימות שגדלו ללא אם וסיפרו בפתיחות גדולה על היתמות והמשפחות שהתנפצו אחרי מות האם, בעודי יושבת כמו אחרון המציצנים לצד אמי. כעסתי על המכשפה שגררה אותי לתהומות של אותן בנות, עד שבאחת, בפתאומיות וללא כל הכנה, הצטרפתי לשורותיהן ונותרתי ללא אם. היום אני מבינה שהייתי עדה לכישוף שמלווה אותי יום יום ושעה שעה. הוכיתי בתדהמה מראיית הנולד של אמי, שבעצם נתנה לי כלים להתמודד עם האובדן האישי שלי שהוא הכי קולקטיבי. יתמות מאם זה בור שנפער בחיים ושאי אפשר למלא.

היום אני אם ללא אם, וזה קשה שבעתיים. לפעמים אני קולטת שהמכשפה שלי שולחת לי שליחים שרק אני יכולה לזהות, מדברת אליי בסימנים שמדברים רק אליי. אבל שתי הנשמות הצעירות שאני הבאתי לעולם אחרי לכתה יזכו להכיר את הנשמה הענקית של סבתא שלהם רק דרכי. תבינו, גם אני רק חוליה בשרשרת, וזה השיעור הכי גדול שלמדתי מאימא שלי. בין אם נרצה ובין אם לא, הנשים ששותפות לבריאה מכושפות. הן מביאות לעולם את הדורות הבאים וממלאות אותם בתוכן בהשראת הדורות הקודמים. אבל אימא שלי הייתה מכשפה.

יום האישה