לשרוד ולגלות שנותרת לבד בעולם כולו, חיי יתמות שנמשכו עשרות שנים

סבתא בלומה עלתה על הרכבת כשהיא רגע אחרי גיל 18. כמה ימים קודם לכן נישאה לבחיר ליבה, סבא שלי חיים אייכנצוייג לימים אלוני, והוא מבוגר ממנה בשנתיים בלבד. הם עלו על הרכבת אבל זו לא הייתה רכבת המוות בשבילם כמו שהייתה לבני המשפחה שלהם, אלא הרכבת אל החופש, אל החיים.

הימים היו ימי הדמדומים של נובמבר 1939, הנאצים החלו במסעם לתוך ליבה של פולין, הגטו עוד לא הוקם ואילו הם עלו על הרכבת מוורשה מזרחה. בן דוד של סבא לחץ עליו להצטרף ויחד הם נסעו אל הלא נודע, מותירים מאחור את כל מה שידעו. אף אחד מבני משפחתה של סבתא לא רצה להצטרף. האמא שלה,  ארבעת אחיה ואחותה שהיו בעלי משפחות עם ילדים קטנים. הם גם לא האמינו שיכול לקרות להם מה שקרה. גם סבתא לא רצתה לבוא אבל הלכה אחרי בעלה הטרי. היא לקחה מזוודה אחת. מה היא שמה בתוכה? מעולם לא שאלתי. האם זו הייתה מזוודה מפוצצת כמו שאני אורזת לסופשבוע או אחת שיש בה מקום רק לזוג תחתונים, גרביים וגופייה, כזו שלא תעורר חשד? תמונות לא היו בה או שלא הגיעו עד סוף המסע. לא של החתונה החפוזה, לא של המשפחה הענקית שהותירה מאחור. בגבול פולין המתינו כבר חיילים נאצים. בשאון התחנה והנוסעים אפשר כבר היה לשמוע את הגרמנית באוויר. בשבריר שנייה היה צריך להחליט האם יורדים מהרכבת לצד ימין או לצד שמאל. הם ירדו שמאלה וניצלו הולכים בנחת כדי לא למשוך תשומת לב ושומעים את מי שטעו וירדו לימין.

הם עברו לאוקראינה ומשם לרוסיה, מה עשו בדרך לא ממש שאלנו. היעד הסופי היה הרי אורל, כפר קטן בשם ברזניקי, רחוק רחוק ביערות ובשלג, במקום שאליו חשבו שהנאצים לא יגיעו. הם צדקו. הנערה היהודיה מוורשה למדה לחטוב עצים, אפילו איבדה חלק מהאצבע באחד הימים. סבא שלי לא בחל בשום עבודה, עבד גם הוא במנסרות, כשהיה חוזר לעיירה, נהג למכור חוטים לעקרות הבית. שם בסיביר נולדה לסבתא שלי בת ראשונה שלא שרדה את הקור והרעב. אבדן ראשון למי שעוד לא יודעת שלמעשה איבדה את כל משפחה. אחר כך נולדה דודה שלי רחל. לבית החולים הגיעה סבתא שלי אחרי שהלכה ברגל כחמישה קילומטרים. בשלב כלשהו (מתי? עוד אחד מהדברים שאנחנו לא ממש יודעים), התגייס סבא שלי יחד עם אחיו לצבא האדום כדי להילחם בנאצים. האח אברהם נהרג מותיר אחריו אישה ובת קטנטנה, סבא חזר אחרי שנפצע ברגלו. באיזה קרב נפצע אני לא יודעת. עד יום מותו לא הוצא הכדור שחטף בקרסול רגלו, ועמו הצליעה שנשא בגבורה כל השנים. זה לא מנע ממנו להיות ממובילי שיירות הבריחה של שאריות הפליטה, היהודים שעשו את דרכם אחרי המלחמה חזרה מערבה. דרך פולין (מה ראו שם אנחנו לא יודעים), דרך אוסטריה, וינה, שם נולדה אמא שלי פנינה.

נותרו לבד. בלומה וחיים אלוני ז"ל. תמונה שצולמה בחיפה, אחרי המלחמה. את התמונה הזו מצאנו בתוך המגירה של מכונת התפירה של סבתא אחרי מותה. הפנים אומרות הכל. 

אתם מבינים, הסיפור של סבתא בלומה וסבא חיים הוא סיפור של אלו ששרדו את הקור, האימה והבדידות אך לא את מחנות ההשמדה. כמוהם היו עוד רבים אך לא רבים מספיק. גם הם נקראו ניצולי שואה. גבורתם הייתה בכך ששרדו, אודים מוצלים של משפחתם, וזה לקח להם שנים רבות להבין שהם לבד. שלא נותר מלבדם איש. שבעים ושש שנים הייתה סבתא בלומה נצר יחיד למשפחתה, משפחת מושקוביץ. רק היא. מדי שישי נהגה לשבת ולהקשיב לתכנית הרדיו חיפוש קרובים. בשנות החמישים מילאה לראשונה דפי עד ביד ושם. בכתב רועד ובעברית שזה עתה למדה, היא ישבה בחריצות ומילאה את השמות של אחיה ואחותה, של הילדים שלהם, של בן דוד או שניים. היא רשמה את השמות פרלה אמא שלה,  חיה (אחותה הגדולה), זכריה, יוסל, יצחק ואלימלך (מלך כפי שכינתה אותו) האח הקטן שהיו לו תאומות קטנות. היו הרבה יותר אבל כנראה שאחרי עשרים או שלושים או ארבעים עמודים זה כבר קשה מנשוא. היא מילאה גם את השמות של מי שזכרה מבני משפחתו של סבי. היא לא כתבה על חברות הילדות שלה מהגן או מבית הספר או הדודים מהעיר הסמוכה. לא נותר איש שיחלוק איתה זיכרונות ילדות. לא את משחקי הילדים, לא איך שרה את הקושיות בפעם הראשונה, שום סיפור קטן על איך קרה ככה וככה. לא נותר איש שיזכור מלבדה. בשנות השמונים מילאה שוב את דפי העד, את חלק מהשמות רשמה קצת אחרת, הוסיפה ו', כתבה מושקוביץ ומושקוויץ, אחרים זהים. אולי היה קמפיין חדש, אולי חשבה שהראשונים אבדו. עשור אחר כך עשתה זאת שוב. בין הדפים שמילאה בשנת 1999 מופיעים ילדים של האחים שלה, אבל ללא שם – ברובריקת השם היא כתבה "לא זוכרת". אומרים ששמותיהם של 4.2 מיליון יהודים שמורים ביד ושם אבל חלקם, כפי שעשתה סבתא שלי, הם שמות שחוזרים מספר פעמים של מי שהוסיפו לקוות שמישהו יצוץ. זה לא קרה.

דפי עדות שמילאה סבתא שלי בלומה אלוני ז"ל. משמאל, דף עדות בלי שם.

יש כל כך הרבה שאלות שבעצם לא שאלתי. גם לא אמא שלי ודודה שלי למרות שסבתא בלומה סיפרה. אלו הרגעים הקטנים שאנחנו כהורים נוצרים היום, רגעי משפחה מטיול או אירוע מצחיק, או פציעה קלה, משהו שקרה בגן או בבית הספר. על אלו לא שאלנו. באחת משיחותינו האחרונות דיברנו על שלג. אני שאלתי מה אהבה לעשות כילדה והיא השיבה לשחק בשלג. "לא היה קר נורא?" שאלתי, "איך בכלל חיממתם את עצמכם?". "היה קר," היא השיבה, "היו לנו נעליים שתפרו מעור." כשהיה קר מנשוא בחדרי הבית, היינו יורדים למטבח שם דלקה האש ואנחנו ישנו סביבה. מבחינתה זה היה זיכרון ילדות מתוק ולא סמל לקושי.

"אתם הניצחון שלי על הנאצים", נהגה לומר. כשנולד בן לאחי היא לא האמינה. הוא נראה העתק של האח האהוב מלך, שערו בלונדיני מתולתל. שבעים שנה אחרי שנפרדה ממנו והנה הוא שוב לפניה בגרסה הישראלית צרובת השמש.

"אתם הניצחון שלי על הנאצים". סבתא בלומה עם 5 מתוך 12 ניניה. צילום משנת 2014

כשהייתי בהריון עם ביתי הקטנה, היה נדמה שסבתא בלומה הולכת מאיתנו. "תישארי בשבילה," אמרתי לה. "היא תהיה מקסימה." היא צחקה את הצחוק המתגלגל שלה, תמיד המשיכה לצחוק, וחיכתה.

חברות בהפרש של 90 שנים. סבתא בלומה והנינה תותי.

הייתה ביניהן חברות שקשה כמעט לתפוס. תשעים שנה הפרידו ביניהן, בדיוק תשעים, אבל סבתא בלומה לא יכלה להתיק ממנה את מבטה. היא הפכה למרכז העניין שלה ותותי שלי החזירה לה אהבה, קשורה אליה בנימי נפשה. שנתיים חלפו מאז שסבתא בלומה הלכה מאיתנו והיא צלולה עד הדקה האחרונה ותותי מוסיפה לשאול עליה. לפני מספר שבועות שאלה פתאום "אבל איך סבתא בלומה הגיעה לשמיים?" והשבוע שאלה "מתי נוכל ללכת לבקר שוב את סבתא בלומה?", וגם על השאלות האלה אין לי תשובה.

יום השואה