כשכולם מסביב טסים – איך אומרים לילד בן 5 שאנחנו נשארים בארץ?

איך אומרים לילד בן 4.5 שאי אפשר לטוס לחופשה בחו"ל? איך אומרים לילד שכל החברים שלו מהגן מספרים לו על טיולים בארצות רחוקות – שאחרי משכנתא, שכירות והחיים עצמם – לאמא ואבא פשוט אין מספיק כסף?

הבן שלי הוא כמעט בן 5, וכולם סביבו טסים. חברים מהגן נוסעים לבולגריה, צ'כיה, יוון, לפארקי מים למיניהם, למקומות רחוקים. בני הדודים שלו טסים לפולין וקרואטיה, סבא וסבתא משני הצדדים טסים גם הם, ואנחנו נשארים בארץ. ומהרגע שהסתיימה הקייטנה הוא רק שואל אותי כל יום – 'אמא מתי אנחנו נוסעים לחו"ל?'

בהתחלה התשובות שלי עוד היו יצירתיות, אמרתי שנטוס עוד מעט, שאבא רק צריך לבדוק עם העבודה, שאנחנו נוסעים לצפון וזה כמעט אותו דבר. ניסיתי להתחמק, חשבתי שמתישהו, בין הבריכות, הפארקים ושאר הפעילויות למיניהן זה יירגע והוא ישכח מזה. אבל טעיתי, אוגוסט כאן – חם ולוהט מתמיד – והילד פשוט לא מרפה.
כשאני הייתי קטנה, או כמו שהזקנים אומרים – בדור שלי, זה לא היה ככה. כל שנה היינו נוסעים בקיץ לבית מלון והיינו מאושרים רק מעצם הנסיעה. החו"ל הכי רחוק שלנו היה אילת ואהבנו את זה. הטיילת הייתה אטרקציה, מזג האוויר השרבי הרגיש לנו אקזוטי, האפשרות לקחת כמה פנקייקים שאנחנו רוצים בארוחת הבוקר נראתה לנו מלהיבה והבילוי בבריכה היה כל מה שהיינו צריכים. אבל בשנת 2018 הכל נראה אחרת. החופשות המשפחתיות נקבעות כבר כמה חודשים מראש, יש הרבה יותר אופציות, והיעדים (בואו נודה בזה) הרבה יותר מלהיבים. ואם הפעם הראשונה שאני עליתי על מטוס הייתה בגיל 18, היום משפחות טסות לחו"ל עם ילדים בני שנה ופחות מזה. ובצדק. שינוי אווירה זה מבורך ולראות עולם זה פוקח עיניים וחשוב לצבור חוויות וכל השטויות האלה, אבל מה לעשות שאצלנו זה קצת יותר בעייתי?

אין כמו חופשה בישראל. צילום: shutterstock

אני ובעלי בני שלושים וקצת. שנינו עובדים במשרות מלאות, גרים במרכז הארץ, באזור טוב. וכמו כל זוג צעיר עם ילדים אנחנו צריכים לשלם והרבה. ארנונה, חשמל, מיסים, גנים, שכירות, משכנתא, ביטוחים ועוד כל מיני זוועות אחרות. יש עלינו חובות של מבוגרים שאנחנו חייבים לעמוד בהן. אז עדיין לא לקחנו את הילדים שלנו לחו"ל. אנחנו רוצים, מאוד רוצים, וכל שנה בטוחים שנעשה את זה אבל בסוף מתחרטים, מעדיפים שלא. לא הפעם.

אני רואה איך הבן שלי, שבקושי יודע מה זה חו"ל, מקנא, וכואב לי. הלוואי שהייתי יכולה לתת לו כל מה שהוא מבקש. הלוואי שהייתי יכולה למנוע ממנו להיות במעמד הזה שהוא מסתכל על אחרים ובא לו גם. נכון שמדובר בסך הכל בילד בן 4.5, ונכון שבסך הכל מדובר בחופשה ושיש דברים הרבה יותר חשובים אבל כמו כל הורה, אני לא רוצה שהבן שלי ירגיש שהוא במקום "נמוך יותר" מאחרים ורע לי שהוא נאלץ לחוות את זה. רע לי שכל יום הוא מבקש ובכל יום אני צריכה להגיד לו לא. הלב שלי נשבר בכל פעם כשאני צריכה להגיד לו שאי אפשר, הלב שלי מתקמט בכל יום כשהוא שואל אותי מתי הוא יעלה על מטוס. הוא ילד, הוא לא יכול לתפוס בכלל את הקונספט של כסף. גם כשגייסתי את כל המיכל דליות שבי וניסיתי להסביר שאנחנו צריכים לחסוך, הוא אמר לי אחרי כמה ימים שהוא חסך הרבה כסף ועכשיו אפשר לטוס, וסופית מחץ לי את הלב.

בינינו, אני יודעת בדיוק איך הוא מרגיש. גם אני מקנאה. עם כל הכבוד לצפון הארץ, גם אני הייתי מעדיפה לשבת עכשיו ביוון או בתאילנד רחמנא ליצלן ולהשתזף. כן, אני מרגישה כמו ילד בן 4.5 ואני שונאת את זה. ואם יש קבוצת תמיכה של אנשים שממורמרים על זה שהם נשארו בקיץ בארץ אני מוכנה להנחות אותה. אבל אני יודעת שהכל זמני. אני יודעת שעכשיו, כשיש לי משפחה, יש דברים יותר חשובים מ'הכל כלול' בקפריסין ומשקיעה באיטליה. ואני מחכה. אני מחכה בסבלנות ליום בו יהיה לי מספיק כדי לתת לילדים שלי את כל מה שהם ירצו. ליום בו הם לא יצטרכו לקנא באף אחד. זה יקרה. בינתיים אני ממלאת אותם באהבה, נדבקת אליהם בכל רגע נתון וכמו כל אמא ישראלית מצויה, מחכה לספטמבר.

אמאבילוי משפחתיחופש גדולחופשה בחו"לילדיםמשפחה