"אם לא היו לי ילדים החיים שלי היו שמחים יותר"

ילדים הם ברכה ושמחה? תלוי את מי שואלים. יש נשים שמגיל קטן חולמות על חבורה של קטנטנים, נשים שמסתפקות בילד או ילדה אחת ויש כאלו שלא רוצות בכלל להביא ילדים לעולם. בסופו של דבר, כל אחת מחליטה את ההחלטות שלה, אבל השאלה שנשאלת היא האם בראייה לאחור אימהות מתחרטות על האימהות שלהן ומדוע הן מסוגלות להודות בכך רק בחדרי חדרים.

"אין יום שאני לא מצטערת שלבת שלי אין עוד אחים או אחיות"

"ילדתי את נעם בגיל 40, לא בער לי להיות אמא ולא רציתי להיות אם יחידנית ולכן כל עוד לא היה לי בן זוג סוגיית ההורות כלל לא עמדה על הפרק מבחינתי", משתפת אורלי ענוה (43). "כשהכרתי את אבא של נעם הוא דיבר הרבה על הרצון שלו בילדים ונדבקתי ברצון הזה. נכנסתי להריון די מהר ולצערי לאורך תקופת ההיריון התברר לי שמערכת היחסים שלנו לא תחזיק מעמד. למרות זאת, מיד אחרי שנעם נולדה הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שיהיה לי ילד נוסף. השתוקקתי בכל מעודי לאח או אחות לנעם, הרצון היה כל כך עז שממש התחננתי בפני אבא שלה, אבל הוא לא הסכים. מאחר שכבר עברתי את גיל 40 והייתי אחרי הריון עם סכרת קשה מאוד שהיה מורכב מבחינה רפואית, מהר מאוד הבנתי שלא יהיו לי עוד ילדים".

אורלי ענוה ונעם. צילום: גלית טרגר

שקלת שוב הורות יחידנית?

"במשך תקופה מסוימת, השתעשעתי ברעיון ללדת ילד נוסף לבד אבל כל פעם הבנתי שזו מחשבה לא ריאלית וירדתי מזה. ביום שבו מסרתי סופית את החפצים של נעם (ועדיין יש כמה פריטים בודדים בבית שאני לא יכולה להיפרד מהם) בכיתי המון. זה היה הסימן הסופי עבורי שלא יהיו לי עוד ילדים. בגן לכל הילדים למעט נעם יש אחים ואני רואה נשים בהריון מסביבי כל העת. אנשים שרוצים להחמיא לי שואלים בתמימות למה שלא אלד ילד נוסף וכל פעם מחדש עולות הדמעות".

ומה את עונה?

"לכי תסבירי לכולם כמה זה כואב לי לחשוב שנהיה משפחה גרעינית קטנה כל כך. כמה זה עצוב לי שנעם לעולם לא תחווה חוויות שהיו לי עם האחיות שלי, כמה אני חושבת שהיא מפסידה מעצם היותה ילדה יחידה. וכן, אני יודעת שיש ילדים שגדלו לבד והם אנשים חמים, נפלאים שלא הרגישו מעולם חסך ויש מי שגדל בבית מלא אחים ועדיין מרגיש בודד. אני יודעת. אבל הלב מרגיש אחרת.

אני מנסה היום להיות "משפחה מלווה" לילד שחי בפנימייה ואינו יכול לשוב לביתו בסופי השבוע מתוך רצון להגדיל קצת את המשפחה שלנו. אני מקווה שיימצא הילד שירצה בנו ונוכל לתת לו קצת משפחה. אולי אז הלב יכאב קצת פחות".

״מה את לא רוצה ילדים? את תתחרטי על זה!״

"מאז שהבנתי שקונספט ההתרבות פחות מתאים לי, אני מוקפת בנבואות שחורות ועגומות על הזדקנות לבד, שומעת משפטים כמו – 'מי יטפל בך?', ונזיפות על זה שאני לא מגשימה את עצמי כאשה ו'מה לעזאזל לא בסדר בי?'", משתפת אסתי וייס (36). "אל-הורות זה לא מושג שהיה קיים בשנות העשרים שלי ועדיין תמיד הרגשתי שונה. גם היום, אני לא עוצרת עגלות ברחוב ומתפעלת, לא מרימה ילדים של חברות ונמסה ולא מסוגלת לדמיין את עצמי עושה מה שהן עושות. מאז שיש לזה שם, אני מרגישה חלק מקבוצת תמיכה של 'המוזרים האלה שלא רוצים להתרבות'. זה לא שאני לא אוהבת ילדים. אחיינים שלי, הם הדבר שאני הכי אוהבת בעולם ועדיין אני לא מרגישה את הצורך ליישם את האימהות בעצמי. אני אוהבת את החיים שלי ככה עם האנשים שבחרתי להכניס פנימה וכן, עם עצמי. מחשבה על יצור קטן, חמוד ככל שיהיה, שתלוי בי ואני מחוברת אליו, גורם לי לחוסר רצון מידי וקבוע.  שנים שאני מרגישה כך ורק בשנים האחרונות העזתי ״לצאת מהארון״ ולספר לסובבים אותי.  ולכל השואלים אם לא אתחרט על זה, אולי כן".

אסתי וייס. צילום עצמי

ומה תעשי אם תתחרטי?

"יכול להיות שעוד 10 שנים אני אסתכל אחורה ואגיד שחבל ואיך לא עשיתי את זה, אבל מבחינתי לא צריך להביא ילד לעולם רק 'למקרה ש'. בשבילי, ילד זאת החלטה שצריכה לבוא ממקום שלם, רצוי ואוהב, לא כדי שיהיו לי מטפלים בזקנותי או כדי שיהיה מי שיארח אותי בחגים בגיל 80. יכול להיות שאשנה את דעתי וזה עוד יקרה בשנים הבאות, יכול להיות שאקום בוקר אחד וכל מה שארצה זה להתרבות וגם יכול להיות שאני עושה בבחירה שלא להביא ילדים את הטעות הגדולה של חיי, אבל זאת הטעות שלי ואני עומדת מאחוריה בלב שלם ואוהבת את עצמי".

"שכנעתי את בן זוגי לילד רביעי וקיבלנו הפתעה"

"כילדה גדלתי בבית עם שישה דודים ודודות", נזכרת רינת פרדו-בלינקו (38). "הבית של סבתא היה מלא בני דודים בני גילי ואף פעם לא הרגשתי לבד, אני גם גננת במקצועי והיה לי ברור שאני רוצה הרבה ילדים. כשבעלי ואני הכרנו, התכנון המקורי היה לארבעה ילדים: שניים צמודים, הפסקה ועוד שניים צמודים. השניים הראשונים באמת היו צמודים ואחריהם עשינו הפסקה, אבל אז התחלתי עבודה חדשה בעיר חדשה והיה לי חשוב להצליח אז דחינו את הילד הבא עד שכבר פחות הרגשנו צורך בעוד אחד. בשלב מסוים הרחם שלי התחיל "לדגדג", והצעתי לבן זוגי שננסה להביא עוד ילד. הוא דווקא היה מרוצה מהסידור הנוכחי אבל שכנעתי אותו וכשהושגה ההסכמה – הגיעו ה-"תאומיקס", בן ובת, שהפכו אותנו במפתיע למשפחה עם חמישה ילדים".

רינת פרדו-בלינקו ומשפחתה. צילום: ענבל פרדו

זה נשמע שאת רוצה עוד ילד או שניים.

"כרגע הקטנים בני שנתיים ואנחנו עוד עמוק בענייני פעוטות . לא יהיו לנו עוד ילדים ביולוגיים משלנו, את ה"באסטה" כמו שאומרים, סגרתי. יחד עם זאת אנחנו לא שוללים על הסף אפשרות לאומנה בעתיד".

"בגלל שאני חרדה לחיי ילדיי, אני מתחרטת על שהבאתי אותם לעולם"

"בדיעבד הסתבר שאני אישה מאד חרדתית", כך מתחילה את הסיפור שלה טלי (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת). "אני חיה חיים מאד חרדתיים ואני דואגת לשלומם של ילדיי כל הזמן. זה הופך את החיים שלי הרבה פעמים לפחות טובים".

ואם לא היו לך ילדים?

"ברור לי שאז הייתי חיה חיים שמחים יותר מבחינה אנרגטית. שתי חברות ילדות שלי לא עשו ילדים ועד לפני עשור קצת ריחמתי עליהן, אבל לאחרונה יש בי הרבה קנאה".

ודיברת על זה עם מישהו?

"רק בזמן האחרון, בעקבות משבר בבית, הבנתי שמותר לי לתת מקום לתחושה הזו, שיכול היה להיות לי קל יותר בלי הילדים. זה לקח לי שבועיים של בכי להעז להגיד לעצמי שאני מרגישה ככה לפעמים".

את מרגישה אשמה?

"כן, בעיקר בגלל התחושות האלו. הייתה תקופה שרק רציתי לנסוע, להיות לגמרי לבד. חשתי מחנק בתוך הבית והייתה לי הרגשה שהבדידות המוחלטת עדיפה".

את חרדה לחייהם של ילדייך או לבריאותם?

"לחייהם תמיד. הבן הגדול שלי (23) תמיד מחפש תשומת לב. לפני כמה שנים בנה של חברת פייסבוק שלי התאבד. הוא היה בדיוק בגילו של בני. זה קרה בחודש מסוים במהלכו הבן שלי בכה המון כי הוא נפרד מהחבר שלו והתחיל את השירות הצבאי. מאוד דאגתי לו ולחייו וכל הזמן חשבתי איזו הקלה בטח יש לאותה חברת פייסבוק שהבן שלה נפטר, כי עכשיו יש לה רק ילד אחד עכשיו לדאוג לו. חרדה לחייהם של ילדיי אלה החיים שלי".

זו התמודדות קשה מאד.

"בשלב מסוים ההתאבדות של אותו בחור קצת שחררה לי את החרדות, כי הבנתי שהגורל אכזר ואין שליטה. אני הכי רגועה שהם כולם בבית אבל הנה, עובדה שגם בבית קורים דברים נוראיים. עשיתי עם עצמי השנה עבודה מאד חזקה ובאמת הצלחתי להפוך חרדה לאהבה. ככל הנראה היה לי מחסום לאהוב והכל תורגם לחרדות". 

"אף אחד לא מדבר על הכישלונות בדרך להפוך להורים"

"אי אפשר להגיד שזה לא כואב. זה כואב בכל פעם שאני שומעת על חברה שנכנסה להריון, אפילו שאני כל כך שמחה בשבילה שהצליחה. במיוחד לאור הקושי האישי שלי, אני חושבת שכל הריון שנגמר בטוב – זה נס". מספרת בגילוי לב לימור זילבר (32). היא ובן זוגה עברו בשלוש השנים האחרונות 5 הפלות טבעיות, ללא הסבר רפואי.

לימור זילבר. צילום: ענת אור-קזולה

"אף אחד לא מדבר על זה – על הכישלונות שיש בדרך להפוך להורים וכמה שזה נפוץ ושכיח. ברור שזה נושא מאד קשה, אבל חייבים לדבר עליו ולנרמל את השיח בנושא. גם כדי להסביר לאחרים, עם מה אנחנו נאלצים להתמודד. ברור שאנחנו מתאבלים בכל פעם מחדש. זה קושי עצום וכאב ענק. אחרי זה צריך לאסוף את עצמנו ולחזור לשגרה, לחייך ולשכנע את עצמנו שיהיה בסדר. אנחנו לא מאבדים תקווה ואני יודעת שבסופו של דבר זה יקרה ונהפוך להורים".

כמה ילדים היית רוצה? בנים? בנות?

"זה ממש לא משנה, מה שבא ברוך הבא, כמו שאומרים. אבל הייתי שמחה שתהיה לי לפחות בת אחת."

אימהותאל הורותהפלות