לא כך רציתי להיפרד מהסבתא האהובה שלנו. זה לא הגיע לה

"ברגע שלא אוכל לעמוד על הרגליים ואצטרך להיות מחוברת למכונה שתנקה לי את החרא, אל תתנו שום אישור לדבר הזה. אתם מבינים? את מבינה בינתי? אני לא הייתי נטל במשך 91 שנים ולא אהיה כזאת גם עוד 91 שנים מהיום. ברגע שלא אוכל לנגוס בבולט שאני מכינה וללכת לשוק לקנות את ה"תפחי אדמה", תהרגו אותי. תעשו שייקחו אותי".

זה מה שהיא הייתה נוהגת לומר לנו במשך כל השנים. לילדים, לנכדים, לנינים, לאנשים מהשכונה, אלו שהיו אורחים בביתה במסורת של "דלת פתוחה" שהייתה נהוגה אצלם, כמו בכפר מרוחק לפני שנים רבות.

אישה קטנת קומת, מסורתית, חצאית מכסה רגליים עבות ונעליים אורתופדיות. ידיים מקומטות המעידות על עשרות שנים מכובדות שעומדות מאחוריה. עשרות שנים של אפייה, בישול, סריגה וגידול ילדים. בריחה, או יותר נכון גירוש לארץ הקודש עם ששת ילדיה, אשר השאירו מאחור כל פיסה של טוב, לפחות אותו הטוב שהם הכירו עד אז.

השבוע המשאלה שלה התגשמה. היא החזירה את נשמתה לבורא, הזדכתה על החומר האחרון שהיה שייך לה. גוף קטן ומצומק שעבר סבל, וכזה שבחודשיה האחרונים היה מחובר למכונות שתן, הנשמה, הזנה, החייאה. כל מה שביקשה שלא נעשה לה, ואנחנו מתוך אותו מוסר אנושי הנחנו שאנו יודעים מה הכי טוב עבורה, מה נכון לה.

"ייתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא…." התחיל להספיד אותה איש זר, לבוש מדי אלוהים, שאיכשהו החברה, החוק, המדינה הזאת, קבעה שהוא זה שיאמר את המילים האחרונות שיכבדו את אותה אישה.

איש, שעבור כמה עשרות אלפי שקלים גם יסדר לה מצבה, יפער לה חור באדמה, ויניחה שם. אותו איש גם יעבור עם קופת חיסכון, מתאבל מתאבל בסוף הטקס, כאילו לא היינו בני אדם שהרגע נלקחה מהם אישה יקרה, אלא עוד אנשים שכמוהם יפגוש גם במשמרת של המחר.

"איך ייתכן שהאיש הזה שלא הכיר את המאכלים המיוחדים, את כוח הרצון והחוזקה של האישה הזו, את העבר המפואר, את עשרות הצאצאים שהעמידה אחריה, איך ייתכן שהוא זה שינחה את המאורע האחרון שלה?" לא הפסקתי לחשוב ביני לביני בזמן שהתחילו להוריד את גופה החם, עטוף התכריכים אל מקום מגוריה האחרון.

ברגעים החשובים האלה לא הצלחתי להתאבל והדמעות עצרו מלכת, עיניים שורפות ניסו להתחבר ככל האפשר לרגעים האחרונים שלה מעל האדמה, אך משמע קולו של האיש הזר פשוט לא איפשר לי להתחבר, להתאבל, לבכות אותה.

הבטתי על ילדיה הזועקים, על עשרות הנכדים, על שלל האנשים עוטי המטריות ואפילו על פקידת הבנק שליוותה אותה בעשורים האחרונים, וכעסתי.

התעצבתי עוד יותר שרגעים של עצב טהור, שחשוב לאחוז בו בימים של אבל והיזכרות, הפכו בין רגע לרגעים של כעס ותסכול, מרמור ושנאה. "הדת הזאת הרגה את המדינה" חשבתי לעצמי. "הכפייה הזאת מחלחלת וקוטעת כל חלקה טובה." המשכתי לזעוף בליבי.

הדס גניס פרי. צילום עצמי

"תם הטקס. אתם יכולים לצאת להתחיל את השבעה". אמר אותו קול באותו טון עצוב בכאילו שהוא סיגל לעצמו. הרמתי את העיניים, הבטתי על אותה קופסה מוחבאת בתוך החול, עם שלט קטן עליה ועליו כתוב שמה.

דמיינתי את הרגע שאבוא לבקר אותה, לבדי, עם פתקית שתכיל מילים אמיתיות מהלב, שיעבירו אותה לעולם הבא , בכבוד ובאהבה אמיתיים, הראויים לה.

הכותבת, הדס גניס פרי, מבקשת להקדיש את הטור לזכרה של פורטונה פיטוסי ז"ל.

כפייה דתיתמוותמשפחהפרידה