"אני אמא שמוציאה כל יום את הבנות מהגן, אבל עושה את זה עם טלפון נייד ביד"

חודש פברואר הגיע ואתו גם 'יום המשפחה', שרק לא מזמן קראו לו 'יום האם'. חג זה מצוין בישראל כבר מעל 60 שנה, והיום ב-2019, אפשר להגיד שהמשפחה הישראלית החדשה נראית לגמרי אחרת. היא מגוונת יותר, צבעונית יותר ואחת מהתופעות המאפיינות אותה היא ההורים היחידניים, בעיקר אימהות. מספר ההורים היחידניים זינק במאות אחוזים החל משנות השמונים ועד היום – ממספרים בודדים לעשרות אלפים.

בכל פעם כשמראיינים נשים מצליחות, השאלה של איזון בין משפחה לקריירה עוברת כחוט השני לאורך כל הראיון ואפילו הופכת לשאלה מרכזית. אני אישית חושבת שנשים שאומרות שהן מצליחות לשלב בין שני הדברים האלה בצורה מושלמת, איך לומר – לא מדייקות. מדובר בקושי עצום, ותמיד לצד ההספק והסיפוק יש גם לא מעט ויתורים. קל וחומר כשאת אם יחידנית.

"אני תמיד צריכה איזושהי עזרה", מספרת נורית קנטי (43), עיתונאית, עורכת בגל"צ, שדרנית, פובליציסטית ואמא לשירה (5) ועמליה (2). "הבקרים מטורפים. אני שמה ילדה אחת בגן ותמיד מישהו צריך להגיע כדי לקחת את הילדה השנייה לגן, כי הגן שלה נפתח בשעה 7:40 – כשאני כבר חייבת להיות בתחנה ולהתכונן לתכנית. אז אני נעזרת באימא שלי או בבן זוגי. שתי הבנות שלי מתרומת זרע, את בן זוגי הכרתי הרבה לפני כן, הוא מבוגר ממני בהרבה שנים ולא רצה יותר ילדים. אנחנו חיים בבתים נפרדים, אבל הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה. לפעמים הוא לוקח את הבנות לגן ולפעמים זו אחותי, אבא שלי, או בייביסיטר. אבל מי שעובדת אצלי במשרה מלאה זו אמא שלי. עברתי לגור קרוב להורים והם עוזרים לי על בסיס יומיומי, כמעט תמיד זה לצורכי עבודה. אם זה להוציא מהגן, אם יש יום שאני מתעכבת, או הבייביסיטר מתעכבת והבנות אפילו ישנות אצלם לפעמים. בימי שישי אני יוצאת מהבית בחמש וחצי בבוקר, אז כמעט בכל פעם זו אימא שלי שמתייצבת אצלי בשעה המשוגעת הזאת, ומאוחר יותר אבא שלי בא לעזור לה לשים את הבנות בגנים. לפעמים אני צוחקת ואומרת לה שאני הפונדקאית של הנכדות שלה."

קנטי מספרת שבן זוגה, צבי סלטון, הוא עצמו קריין חדשות, ב-"כאן רשת ב'", כך שבאופן כללי מרכיב החדשות והרדיו חזק אצלה במשפחה.

מתי את מתעוררת בבוקר?

"אני צריכה להתכונן ולהכין שתי ילדות לגן. אם אני מחליטה מתי לקום ואף ילדה לא העירה אותי לפני כן, אני קמה בשש, אבל לפעמים אני קמה בחמש או חמש ורבע וכמובן קורים הרבה דברים בלילה – פעם בורח פיפי, פעם חלום רע."

להיות עורכת ראשית של 'מה בוער' עם רזי ברקאי, אחת מתכניות האקטואליה המואזנות ביותר במדינה זו עבודה תובענית. מתי את אומרת לעצמך 'זהו, עכשיו אני לא עובדת'?

"ביום רביעי אחר הצהרים, כשאין תכנית ביום למחרת. ביום שישי יש תכנית שאני מגישה, "בוקר טוב ישראל – מהדורת סוף השבוע", כך שהעבודה הזו היא אורח חיים. אמנם בתכנית שאני מגישה יש לי עורך, אך אני עדיין צריכה להיות סופר מעודכנת וכל התרחשות אקטואלית עוברת אצלי בראש. אני כל הזמן חושבת מה לשלב בתכניות, מקבלת המון פניות, נפגשת עם דוברים, חברי כנסת, שרים וכמובן פניות ממשרדי יח"צ וכדומה. אני חייבת לצרוך תקשורת ורוצה להיות יותר מקורית מאחרים. אז כן, אני אימא שמוציאה כל יום את הבנות מהגן, אבל עושה את זה עם טלפון נייד ביד."

כי מן הסתם העבודה ממשיכה גם אחרי השעה ארבע אחר הצהרים.

"משעה שלוש העורכים בתחנה יכולים לסגור מרואיינים, וצוותי הפקה מתחילים לעבוד בשש. אם יש משהו שחשוב לי במיוחד אני מכינה את זה לבד, ואם לא אני צריכה להכין את הצוות ולהיות במעקב מתמיד ובקשר עם כל מי שרוצה או שאנחנו רוצים שיגיע אלינו לתכנית."

כמה חדשות את צורכת ביום-יום?

"אני צופה לפחות בשתי מהדורות החדשות של השעה שמונה. עד שמונה ורבע אני מקבלת את כל הכותרות מקבוצת החדשות בתחנה, וצופה בעצמי לפחות ברבע השעה הראשונה של המהדורות, שם מוגשות החדשות החמות ביותר. אני מזפזפת בין הערוצים, מקליטה וחוזרת לזה אחר כך, וכמובן במהלך היום אני כל הזמן שומעת רדיו וקוראת עדכונים ברשת."

מתי קראת ספר לאחרונה?

"הגעתי להורות בגיל מבוגר יחסית, אז הספקתי לקרוא הרבה ספרים", צוחקת קנטי. "אבל זה נושא כאוב. אני קונה ספרים, מאד אוהבת ספרות ואף עסקתי בזה כעיתונאית איזו תקופה. אני מאד מתגעגעת לזה, אבל מאז שילדתי את בתי הבכורה לפני חמש שנים, אני חושבת שקראתי אולי עשרה ספרים. זה עצוב מאד ואני מתגעגעת, אבל אני יודעת היטב שזו תקופה ומשתדלת להיות מעודכנת גם במתרחש בענף הזה. אני יודעת שיום אחד אשלים את הכל."

 

"עוגות לימי הולדת? ברור שאני מכינה!"

מעבר לתפקיד תובעני כעורכת ראשית של 'מה בוער?', יש לקנטי טור פובליציסטי קבוע בתכנית של ברקאי. הטור קיים כבר עשר שנים, שמו "דבר העורכת". בנוסף, פעם בשבוע היא כותבת טור במדור דעות ב-'מעריב', ואחת לחודש היא מנחה את 'שבתרבות' בתל אביב.

מתי את מספיקה לעשות את כל זה?

"במהלך השבוע עולים אצלי רעיונות ומחשבות על מה אני רוצה לכתוב או לדבר. אני משתדלת לקחת את הטורים שלי לכיוון החברתי, כי התכנית של רזי יותר פוליטית, אבל פוליטיקה היא משהו שאני מתעסקת בו המון. הטורים נותנים לי מקום להתבטא כי גם התכנית שאני מגישה היא בכל זאת יומן חדשות, אבל אפילו שאני משפיע על הבחירה של האייטמים זה לא מקום להביע עמדה."

'בוקר טוב, ישראל – מהדורת סוף שבוע" זו תכנית שמסכמת את כל מה שקרה באותו שבוע?

"זה יומן חדשות ממש. החלק הראשון, בערך עד שעה 7:35, מוקדש באמת לחדשות היום, והחלק השני יותר מגזיני. כאן אנחנו משתדלים להביא אייטמים עם ראייה יותר רחבה ופילוסופית או עם היבט תרבותי מעמיק."

אם לא היית עוסקת באקטואליה, באיזה תחום עיתונאי היית מתעסקת?

"ספרות. התחומים המעניינים והחשובים ביותר בעיני הם הכיסוי הצבאי וכמובן תחום החינוך. זה מאד חשוב לי."

ומה היית רוצה להיות אם לא היית עיתונאית?

"רופאה או מיילדת. אין לי שום יכולת ללמוד את המקצועות האלה, אני הכי לא ריאלית שיש, עשיתי שלוש יחידות מתמטיקה ובקושי צלחתי את לימודי החובה בכימיה ופיזיקה. אני לא יכולה לראות דם, אבל אלה מקצועות נאצלים בעיני. אבל האמת היא שהגעתי כנראה למקום הכי נכון לי, כי מאז שאני זוכרת את עצמי אני מחוברת למלל ברדיו ולתכניות האקטואליה. גדלתי על גלי צהל ורשת ב'."

הבנות עושות לך 'רגשי' כשאת צריכה לעבוד בזמן שלך איתן?

"הן עדיין קטנות מדי כדי לעשות זאת במודע. לפעמים הן יושבות לידי ורואות את המהדורה של שמונה בערב. יום אחד שירה, הבכורה שלי, ציירה ציור וביקשה שאתן אותו 'לראש הממשלה שבחדשות'. והקטנה, עמליה, כשרואה עיתון או שומעת שברדיו מדברים ולא שרים היא שואלת 'זה חדשות?'. הן יודעות שלפעמים אני צריכה לעבוד גם אחרי שאני משכיבה אותן לישון, ולכן אני לא מתעכבת איתן בחדר. הן גם שומעות אותי לפעמים ברדיו, אבל לא ממש מבינות עדיין מה זה אומר."

תמיד יש תחרות בין התכניות השונות בתחנה וגם בין תחנות הרדיו השונות. כל אחד רוצה להיות זה שהביא את האייטם לפני כולם. את לא מרגישה כאן פספוס מסוים, כי את לא תמיד זמינה?

"יש רגעים ביום שאני לא יכולה להיות מסונכרנת, למשל כשאני משכיבה או בארוחת ערב. אבל אני מנסה להתגבר על, זה על ידי רעיונות ונושאים מקוריים."

את מי היית רוצה לראיין? בלי הגבלה – אישיות חיה או מתה.

"הייתי שמחה מאד לפגוש לקפה את כריסטיאן אמנפור (עיתונאית ומגישה ב-CNN, שנחשבת לאחת העיתונאיות הדעתניות ולאחת מכתבות החדשות המוכרות ביותר בארה"ב – מ.ק.).

דמות נוספת שאם הייתה בחיים הייתי רוצה לראיין, היא הרצל. מגיל קטן מאד אני קוראת עליו ואותו. זו דמות ששאבתי ממנה הרבה מאד. אני מאד מעריכה בו משהו שיש אצל אנשים מעטים מאד בימינו – הוא היה בעל חשיבה מאד מתקדמת. אפשר לכנותו חולם, אבל הוא היה גם די פרקטי, אלה לא היו פנטזיות. זה מצחיק כי האנשים שמכירים אותי בשנים האלה, מגדירים אותי דווקא כאדם מאד פרקטי ולכן אולי זה מפתיע. כבר כמה וכמה שנים שאני חיה את היום, ואין לי זמן לכל מיני חלומות ופנטזיות. ואולי זה אפילו טוב באיזשהו מקום כי אין זמן 'להתבחבש'. כן, זו בדיוק המילה. היו תקופות בחיים בהן התבחבשתי ונתקעתי, ועכשיו אין לי ברירה אלא להיות כל הזמן בעשייה ובאקשן – עבודה, פרנסה והורות. ההורות היא לבד, כי כמה שיש לי עזרה עם הבנות, הכל עדיין מתנקז אלי – מלארח חברה, ללכת לרופא, לארגן יום הולדת ועד פליית כנים."

רגע, עוגות ליום הולדת של שירה ועמליה את קונה או מכינה לבד?

"מכינה לבד! עוגת שוקולד רגילה עם קישוטים לבקשת הילדה. אני משתדלת מאד. מצד שני לא רוצה שיפתחו ציפיות מוגזמות."

מזמינה מפעיל או מארגנת לבד?

"השנה שירה בת 5, פעם ראשונה שהזמנתי מפעיל, כי עד עכשיו ארגנתי הכל לבד. הייתי מסתובבת בשווקים וקונה דברים מגניבים, ערכות יצירה. אני חייבת לומר שאני ממש נהנית מזה. זו תקופה נהדרת להיות ילד או ילדה, יש כל כך הרבה צעצועים ודברים יפים וטובים. אני נהנית ללכת עם שירה ועמליה להצגות, להיות איתן בגינה, לעשות יצירות ולראות אותן עושות. זה כיף. עוד דבר טוב שהביאה ההורות היא שהפסקתי לקנות לעצמי. זה כבר כמעט לא מעניין אותי. רק להן מתחשק לי לקנות".

לא מוותרת על הכנת עוגות. צילום באדיבות נורית קנטי

יום המשפחה – מעצבן אותך שזה כבר לא יום האם?

"זאת שאלה מורכבת. כמובן שאני יודעת להעריך את מקומה של האם במשפחה, גם במשפחות עם אבא וגם במשפחות בלי, אבל למען האמת זה לא ממש מפריע לי כי ברגע שנהיו משפחות מכל מיני סגנונות, זה דרש שינוי. גם אנחנו משפחה מאד מיוחדת. נגיד, את בן זוגי מכירים בגן, הוא מגיע לחגיגות יום המשפחה וחגים אחרים, אנחנו נוסעים לחופשות יחד. הוא הדמות הגברית בעיני הבנות, אבל הן יודעות שהוא לא האבא שלהן וקוראות לו בשמו הפרטי. הוא מגיע פעמים ספורות בשבוע, אז לפעמים זה להיות עם ולהרגיש בלי ולפעמים להיפך – להיות בלי ולהרגיש עם. אנחנו משפחה וזו ההגדרה של המשפחה אצל הבנות שלי. במשפחות אחרות יש הרכבים אחרים – זה המסר שאני מעבירה להן ולכן זה נראה לי בסדר גמור שקוראים לחג הזה עכשיו יום המשפחה."

אקטואליהגלי צה"לחדשותנורית קנטיעיתונאותרזי ברקאי