הווידוי של כוכבת משחקי הכס יכול להציל את הילדים שלכם

אמש התראיינה השחקנית סופי טרנר, המוכרת יותר כסאנסה מ"משחקי הכס", לפודקאסט אינטימי במיוחד בהנחיית ד"ר פיל. בין השאר שיתפה טרנר את המאזינים בדיכאון הקשה שממנו סבלה בעקבות תגובות שליליות על גופה, עורה ויכולת המשחק שלה.

"אנשים כתבו שסאנסה עלתה במשקל או שהיא חייבת לרזות, העירו הרבה הערות על העור שלי ועל החצ'קונים וגם אמרו שאני שחקנית גרועה", סיפרה. "האמנתי לכל מה שכתבו עלי, כן, העור שלי מלא חצ'קונים, כן, אני שמנה, אני שחקנית גרועה. האמנתי להכל". עוד סיפרה "למיטב זיכרוני לא הייתי מדוכאת כילדה, אבל חשבתי הרבה על התאבדות. אני לא יודעת למה. אולי זו איזו משיכה מוזרה שהיתה לי למחשבה".

כמובן שטרנר לא לבד. בשנים האחרונות נחשפים בתקשורת יותר ויותר מקרים בהם בני נוער שמים קץ לחייהם, בין אם זה בגלל בריונות רשת, חרמות, או מצוקות אחרות. יחד עם זאת, רבים מניסיונות ההתאבדות שמסתיימים במוות לא מגיעים לידיעת הציבור בגלל תחושות קשות של אשמה ובושה. אין ספק שכל העיסוק סביב הנושא הוא מפחיד. צירוף המלים :"בני נוער" ו"התאבדות", מעוררים בנו רגשות קשים ביותר ורצון עז לברוח למקום אחר. ועדיין ברור שעיסוק בנושא הטרגי ומעורר הפלצות הזה הינו קריטי וחייב להיעשות בכל רמות התודעה והתקשורת ובאופן המעמיק והיסודי שאפשר.

הנוער של היום נולד למציאות שונה מהדורות הקודמים, לא רק בגלל הטכנולוגיות המתפרצות והסמארטפונים אלא בעיקר בשל השינוי המהותי בתפיסת התפקידים של הדמויות המשמעותיות בחייו. משיחות עם מתבגרים מתברר תמיד צורך עז בדמות מבוגרת שאפשר להתייעץ איתה, שלא תשפוט אותם ובטח שלא תעניש אותם. הם מודעים ליתרונות של מנועי החיפוש האינטרנטיים, ויותר מכך, הם מודעים היטב לחסרונות כשבראשם נמצא היעדר בתקשורת אישית. זו טעות גדולה לחשוב שגוגל יענה על כל שאלה, והטעות בהרבה מקרים אינה של הנוער אלא של הוריו.

אם אתם מרגישים שילדכם מתנהג בצורה שלא אופיינית לו, חשוב שתקדישו זמן כדי לנסות להבין אם הוא אכן במצוקה. הסימנים המקדימים לא חייבים להיות דרמטיים, את הסימנים הדרמטיים מישהו בדרך כלל יתפוס. אבל חובה לשים לב לשינויים קטנים בהתנהגות של הנער הפרטי שלכם. שינוי אחד לא מעיד בהכרח על מצוקה אבל מחייב את ידיעתכם ותשומת לבכם, אוסף של שינויים קטנים בשגרת ילדיכם הוא כבר סימן שאמור להטריד.

 

צילום: shutterstock

 

חוששים שהמתבגר במצוקה? אלו סימני האזהרה שחשוב לשים לב אליהם:

שינויים בהרגלי האכילה

רצון לאכול בחדר לבד, היעדר תיאבון, התקפי אכילה.

 

שעות שינה

אם המתבגר רגיל לישון 6 שעות בלילה בממוצע ולאורך זמן אתם רואים שהוא נרדם מוקדם מאוד וקם עייף או להפך, תנו לכך את תשומת הלב הראויה.

 

תקשורת עם חברים

שימו לב אם דפוסי העיסוק בנייד משתנים – המתבגרת שלכם הייתה מחוברת 24/7 לנייד, ופתאום היא מתקשרת פחות עם חברים? יכול להיות שיש בעיה שחשוב שתהיו מודעים אליה.

 

שינויים בהרגלי ההיגיינה

מראה שהופך למוזנח, מצב רוח ירוד, התקפי בכי, הליכה שמשתנה ואפילו האופן בו הנערה שלכם מחזיקה את גופה (כפופה מידי, השיער מסתיר את הפנים). כל אלו יכולים להצביע על בעיה אפשרית. שינויים קטנים שנמשכים אמורים להדליק לכם נורית שתגרום לכם קודם כל לשים לב.

 

זיהיתם אחד או יותר מהסימנים זה מה שאתם צריכים לעשות:

בשביל להתבונן בילדים ולשים לב למה שעובר עליהם, אתם צריכים קודם כל להיות נוכחים פיזית וכשאתם נוכחים, יכולה להתפתח שיחת חולין על הא ועל דא. משם אפשר לשאול שאלות שדרכן תבינו את הלך הרוח של המתבגרים. אם למשל תשאלו 'איך היה בבית הספר' רוב הסיכויים שבהתחלה התשובות יהיו בנות מילה אחת ויסתכמו בעיקר ב- 'בסדר', ו-'משעמם'. אם תהיו עקביים ותשאלו עוד שאלה כמו 'מה היה משעמם?' או 'מה היה בסדר?', יש סיכוי שתצליחו לדובב אותם. בגדול, כשהם ירגישו שזה באמת מעניין אתכם, הם יספרו. אם אתם במצב שהנער הפרטי שלכם כבר "לא סופר" אתכם, תשתמשו בדמויות מתווכות. חפשו בסביבתו מבוגר שהוא מכבד, כמו מורה, מדריך בתנועה, מורה פרטי או אח גדול. שתפו אותם בתחושה שלכם, בקשו מהם זווית ראייה שלהם על ילדכם ובמקביל עשו כל מאמץ לפתוח ערוץ תקשורת ישיר עם הילד.

צילום: shutterstock

 

נערה או נער שנמצאים במצוקה מסיבה כלשהי, כמו חרם וירטואלי, חרם בחיים עצמם או אפילו צילום פרטי שמופץ בין כל "החברה" בבית ספר, לא יתנהגו כרגיל ויחפשו עזרה בדרכים שהם מכירים. במקרה כזה נוכחות של מבוגר אחראי בחייו תקל על אותו נער את החיפוש, בתנאי שיידע שבבית שלו מותר לשתף בנושא כזה מתוך ידיעה שישמרו עליו, יתנו לו את תשומת הלב הנדרשת והוא לא יחוש עצמו בודד ורע. נערה או נער שחווים קשיים כאלו צריכים לדעת שההורים שלהם עומדים בזה ולא מתמוטטים מחד, ומאידך לסמוך שההורים לא יעשו לו "פאדיחות" בבואם לטפל בבעיה ויכבדו את בקשתם אם זו תהיה לא להתערב, למשל.

תפקידכם כהורים הוא ללמד את הילדים איך להתמודד עם רגשות קשים דרך דוגמא אישית ולא דרך נאומים. לפעמים האימה של ההורים כה גדולה שהם משקיעים את כל האנרגיה בניסיונות "לתקן" את הנער או הנערה על חשבון הקשר האישי איתם והרבה פעמים בדיוק שם מתפספסת הזדמנות נדירה להיות אוזן קשבת וכתף רכה. כמו שאתם נמצאים בשביל החברים שלכם כשהם במצוקה, כך היו שם בשביל ילדכם, וזכרו – קושי נפשי, למרות שלא תמיד רואים אותו, קשה יותר ממחלה פיזית.

 

**הכותבת הינה פסיכותרפיסטית ומטפלת ביחידים ובזוגות במצבי חרדה, משבר ואבדן אמון

בני נוערהתאבדותהתאבדות בני נוערקשיים נפשיים