"כלום לא זורקים כאן חוץ מאוכל רקוב": החיים עם אמא אגרנית כפייתית

עוד מעט תתחיל שנה חדשה. עבור רבים מדובר בזמן אידיאלי להבריק את הבית ובין היתר גם לערום שקיות עם חפצים מיותרים ולהשליך אותם לפח. זה מה שמרבית האנשים עושים בארץ ואף בעולם. כולם חוץ מאגרנים כפייתיים, להם סדר עולם אחר. הם לא זורקים דבר, והזבל של האחר הוא האוצר שלהם. עוד משהו להביא הביתה לערימת החפצים הבלתי נגמרת.

אגרנות כפייתית היא סוג של הפרעה נפשית הגורמת ללוקים בה לאגור ולאסוף באופן אובססיבי חפצים ופריטים שונים שלרוב הם חסרי כל שימוש או ערך ממשי. ביקור בבית של אגרן כפייתי הוא לפעמים קשה מנשוא. יותר משניתן לתאר במילים. כבת לאם שהיא אגרנית כפייתית, התופעה קשה להכלה. במיוחד לאור הרגש שנלווה לעניין מעצם העובדה שמדובר באמי. האגרנות של אמא שלי משבשת את חיי היום יום ולמעשה לא מאפשרת לי לבקר אותה, בטח לא עם ילדיי בצורה שמקובלת. למעשה שום דבר אצלנו מעולם לא עבד כפי שמקובל, וכפי שמוגדר כנורמטיבי.

יום רגיל והיא מתקשרת אליי שאבוא להחליף לה נורה בסלון. אני דופקת בדלת, הלב שלי בקצב מואץ ואני מנסה להירגע ולהבטיח לעצמי שלא משנה עד כמה חמור יהיה המראה בפנים אני אשאר מאופקת. אמא שלי פותחת את הדלת והנשימות שלי כבדות. כבר בכניסה לבית מונחות ערימות של שקיות ואלוהים יודע מה יש בתוכן. המסדרון צפוף, ולא ברור איך אמא שלי כבדת המשקל עוברת שם. בסלון שתי ספות ישנות וטלוויזיה של פעם. כלום לא זורקים כאן חוץ מזבל של אוכל שכבר נרקב.

ככה זה אנשים אגרנים, הם אוספים ואוגרים, מחפים על טראומות עבר באמצעות היקשרות לחפצים. אמא שלי תמיד אמרה שספרים ועציצים הם החברים הכי טובים, הם לא בוגדים ולא מאכזבים, אז ככה נוצר מצב שהיא ממש יכולה לפתוח ספריה ציבורית של ספרים ועיתונים. מרבית החומר כבר ישן והצהיב כמובן. בנוסף לספרים ישנים הבית מלא בערימות של בדים שלמעשה הם הבגדים שלה. חלק מהם דחוף בארונות, חלק אפילו באמבטיה. היא מתקלחת בדוש.

צילום: shutterstock

אני מכילה את המראות ובא לי להקיא אותם החוצה, וזה יוצא החוצה בכעס, במילים לא יפות, בנזיפות. אבל אין עם מי לדבר. האגרנים בטוחים שהכל בסדר אצלם, שהכל בקונטרול וככה טוב להם. בעל שנזף והעיר כבר מצא את עצמו בחוץ לדבריה, אז אוי ואבוי לי שאתחיל עכשיו להעיר, היא לא רוצה לשמוע. מלבד הכאוס והררי החפצים בבית, התופעות הנלוות של אגרנות כפיתיית היא תקשורת לקויה עם העולם החיצון. אנשים לא יכולים לבוא לבקר אגרנים, זה כאילו שהאגרנים שמים מולם חומה, הם מגוננים על החפצים הדוממים, לא רוצים שיכנסו לפרטיות שלהם, לחולי שלהם. עבור אמא שלי אני אפילו אני, הבת הקטנה שלה, מהווה מטרד, מישהי שיש לה רק הערות ללא הבנה. ולגדול בבית כזה זה מסובך.

כבר כשהייתי ילדה הבנתי שאמא שלי היא לא כמו שאר האמהות. היא תמיד העדיפה להיכנס למיטה ולקרוא ספרים ולא עניין אותה להתאסף עם עוד אנשים. למעשה, היא תמיד הצהירה שהיא שונאת אותם ומעדיפה על פניהם עציצים, בעלי חיים וספרים. וכך, בשלב מסוים פשוט העדפתי ללכת ולהתנחל אצל חברות, שם הייתה דמות אימהית שמבשלת ומכילה וכל היום וקוראת לכולם כפרה ונשמה.

בנערותי, כשיצאתי עם בחורים, לא יכולתי להביא אותם לארוחות ערב. למעשה לא היו ארוחות ערב, אם מישהו רעב שיאכל, אין צורך בהתאספות. לא בשבת ולא בחג ובטח שלא בסתם יום חול. בבית של אמא אין סברי מרנן, אין ויכוח אצל מי נעשה ארוחת שישי, ואין תורות כי אצלה לא מארחים נקודה. וטוב שכך, כי להגיע לבית שכזה יבריח כל חתן פוטנציאלי וכל אדם "נורמלי" שלא מכיר את התופעה.

לאדם ה"נורמלי", בלי קשר לאבק שנערם בכל החפצים בבית, קשה מאוד לנשום ולו רק מעצם המראה המחניק. בבית של אמא אין כמעט מקום לצעוד כי בכל פינה יש הרים וגבעות של אוספים. בכל פעם שאני נכנסת בדלת נטוע בי רצון עז להתנקות ולנקות כדי לנשום אבל גם אם הייתי רוצה לנסות ולסדר לא הייתי יודעת איפה להתחיל ואיפה לסיים. פעמים רבות אני מדמיינת את עצמי מזמינה שופל שירים את הכל כמו שהוא ויזרוק החוצה, למכולות. לקח לי שנים להבין שאמא שלי אגרנית כפייתית, הלוואי והיא הייתה מבינה ורואה אותי מבעד לכל הבלגן.

אגרנות כפייתיתאמאהפרעות נפשיות