רוצחת או קרבן? הסיפור של הצעירה הבדואית מהמדבר לא ישאיר אתכם אדישים

"בכפר קטן ולא מוכר ליד באר שבע,

במדינת ישראל. 

הלך לאיבוד ילד כבן שנתיים.

זהו סיפורה של אימו".

כך נפתח הסרט '21 יום ולילה' של הבמאית זהר וגנר. סרט שהוא אגדה עלילתית מצד אחד, ומצד שני סרט פשע דוקומנטרי כמוהו לא נראה עדיין על המסך בישראל. וגנר משחזרת באמצעות קטעי וידאו ארוכים של מצלמות המשטרה, איורים ואילוסטרציות את סיפור מותו של אמיר בן השנתיים, בנה של רתיבה, אם לארבעה מהפזורה הבדואית, שנעצרת מיד עם מציאת הגופה בחשד שרצחה את בנה ומאפשרת לצופה, אולי לראשונה, הצצה למציאות החיים הכי מדכאת בישראל- עולמן של הנשים הבדואיות בכפרים הלא מוכרים בנגב. כי אם יש מדרג מסכנות בישראל, ויש להודות שיש אחד כזה, הנשים הבדואיות נמצאות בתחתית של התחתית של סולם ההיררכיות, החשיבות ותשומת הלב הישראלית. 

 

גילוי נאות: וגנר היא מבקרת הקולנוע של onlife ועל כן אני כותבת את הביקורת הזו, בחיל ורעדה יש לומר, כי ביצירה הנוכחית של וגנר אין דבר בודד הדומה לגוף יצירתה המוקדם יותר. וגנר היוצרת הכי פרובוקטיבית, אישית, שקמה פה, הראשונה לתעד את עצמה באובססיביות, שנים לפני מחוברים או הטסטות בתכניות הריאלטי, סרטיה התמקדו בחייה, הפרועים והמהוגנים, מ'זורקי' (2006), דרך 'סימני מתיחה' (2009) על תקופת ההריון שלה, דרך 'ימי הזוהר' (2012) שחזר אחורה בזמן ותיאר את חייה כחשפנית בניו יורק ועד 'מעשה בשני בלונים' (2016) בו תיעדה את ההתמודדות שלה עם מחלת הסרטן וגידול ביתה במקביל. ואחרי כל זה, מגיע הסרט הנוכחי שלא דומה לשום דבר שהיא יצרה קודם לכן, אבל גם לא דומה לשום דבר שאחרים יצרו פה. 

זהר וגנר צלם אלון שפרנסקי

אם בכל זאת מחפשים נקודת השקה הרי זו נקודת המבט הפמיניסטית המובהקת של וגנר, שבכל סרטיה הקודמים מקדשת את זכותה של אישה לבחור. לבחור על גופה, את בני זוגה ואת חיי האהבה שלה ואילו גיבורת סרטה הנוכחית – נוכחת נפקדת – היא ההיפוך המושלם שלה. אישה שלו לרגע אחד בחייה לא הייתה חופשיה לעשות כרצונה. אישה שמקום המפלט שלה, היה או לא היה אין לדעת, בבאר המים הסמוך לבית המנותק מחשמל, מים או ביוב בלב הנגב. שם הגברים הם האדונים, והנשים, הראשונה, השנייה והשלישית אם תגיע, הן שפחות שמגדלות את הילדים ודואגות לכול. אחווה נשית אין שם, לא בין חמות לכלה שרואה בה אף היא שפחה, לא בין אישה לרעותה החדשה, גם לא חברות, ולנשים כמו רתיבה אין מוצא של ממש. 

ההפתעה הראשונה שמכינה וגנר לצופים מגיעה בתחילת הסרט כשאת הקריינות הכל כך אישית שלה, מחליפה רובא בלאל, שבערבית רכה לאוזן מלווה את הסרט כולו והופכת אותו לאגדה קסומה אבל בלי אף צפרדע או נסיך שיצילו את הגיבורה. את המילים בפיה שמה וגנר, התסריטאית:

'בבאר חיה מפלצת. פני המפלצת כפניה של אישה יפה אבל אם מתקרבים רואים שיש לה שיניים של זאב. המאכל האהוב עליה ביותר הם ילדים קטנים ורעים.' 

21 יום ולילה. איורים מאט רוטה

כך נוצרים שני קווי עלילה – זו המציאותית, האכזרית כל כך, וזו הכביכול עלילתית בה אפשר להפליג על כנפי הדמיון, שמספרת את אותו הסיפור רק באופן שיוצר גם קירבה לגיבורה כל כך זרה לנו וגם ריחוק משל היה מדובר בסרט דוקמנטרי מאפגניסטאן או הודו. לאלו מצטרפים צילום הוידאו הכמעט רומנטי של המדבר ויושביו, אותו אנחנו מכירים ממסכי הטלוויזיה. 

והסרט הזה שיש בו מכל וכל, הוא בסוף סרט מתח. סרט מלא טוויסטים, כאלו שמטלטלים את הצופה בין אמונה מוחלטת בחפותה לאמונה מוחלטת באשמתה של הגיבורה השברירית של הסרט. את הסוף כמובן לא נגלה.  

***

הקרנת הבכורה של '21 יום ולילה' תתקיים במסגרת פסטיבל דוקאביב בשבת 25.5 שעה 18:30 וגם בחמישי 30.05 20:45. הסרט יוקרן בחודש יולי בערוץ 8 של HOT. 

 

 

 

21 יום ולילהדוקומנטריזהר וגנרנשים בדואיותפסטיבל דוקאביב