1 בספטמבר ? זהו יום האישה האמיתי

בתוך ים הדיווחים והצילומים וההתרגשויות לפתיחת שנת הלימודים באחד בספטמבר, כדאי שנחשוב על אלפי הנשים שזה היום שלהן. זה אומנם לא מוגדר כ"יום האישה", אבל בסבטקסט של היום הזה, אין ספק שזהו יום האישה.

זה יום האישה משום שרוב המורים בבתי הספר הן מורות. המורות הן אלה שקולטות את הילדים הרכים שהתחילו השנה כיתה אל"ף, והמורות הן אלה שיעשו איתם את הצעדים הראשונים במערכת החינוך. המורות הן אלה שיהוו להם את החווייה המכוננת, המעצבת של היום הראשון בבית הספר ודמותן תלווה אותם, כמו שהיא מלווה אותנו, שנים אחר כך בעתיד.

המורות הן אלה שיסבירו לילדים שלנו – ילדות וילדים – את העולם בשנים הבאות. המורות הן אלה שישאו על גבן וכתפיהן את החינוך של הילדים של כולנו. המורות האלה, הנשים, הן אלה שילמדו את אזרחי העתיד היסטוריה, הן ילמדו אותם אזרחות, עברית.

הן ילמדו אותם לקרוא ולכתוב, הם יפקחו את עיניהם לשפות אחרות. המורות האלה שאותן יפגשו במהלך שנותיהם במערכת החינוך – מגיל 5 ועד גיל 18, הן שילוו אותם מינקות לבגרות. והמורות האלה הן נשים.

המורות האלה, הנשים האלה הן גם אימהות לילדים משל עצמן. חלקן הגדול בחר את המקצוע הזה בגלל נוחות שעות העבודה שלו. חלק גדול מן המורות לא הלכו ללמוד הוראה משום שידעו שיש להן טווח התקדמות ופיתוח קריירה מזהירה ונוצצת. רובן לא הלכו ללמוד הוראה משום שידעו שיש לפניהן מסלול קידום שיביא אותן להכנסות מניבות וגבוהות.

מדוע הן בוחרות בהוראה

רובן המכריע, אני מרשה לעצמי לנחש, הלכו ללמוד הוראה משום שזה כמעט המקצוע היחיד שמאפשר שילוב בין עבודה מחוץ לבית וגידול ילדים. זה כמעט המקצוע היחיד בשוק שמאפשר לשלב ולגשר על הפער בין הרצון והצורך להביא הביתה פרנסה, לבין יסורי המצפון והרצון והצורך לגדל את הילדים של עצמנו.

ההוראה היא המקצוע הכמעט יחיד שמאפשר לגברים לנהל קריירה מקצועית מחוץ לבית. זה המקצוע הכמעט יחיד שמאפשר לגברים להיעדר שעות ארוכות מהבית ולא להיות שותפים לגמרי מלאים בגידול הילדים של עצמן, כי אימא תמיד בבית ואפשר לסמוך על אימא. כי האישה בחרה מקצוע עם שעות עבודה נוחות יותר, והגבר יכול להיעדר שעות מהבית.

נשים שעובדות במערכת החינוך – גם אחרי אופק חדש ועוז לתמורה – עדיין יוכלו לבשל ארוחה חמה לילדים של עצמן. נשים שעובדות במערכת החינוך מאפשרות לבעלים שלהן לפתח קריירה מקצועית במקום אחר ולהביא קצת יותר הביתה ולאזן את התקציב המשפחתי.

נשים שבוחרות במקצועות החינוך ממשיכות – בין אם ברצונן ובין אם לא ברצונן – לשעתק ולתחזק את החלוקה המגדרית בחברה. יש להניח שלא כל הנשים בוחרות מרצון חופשי את מקצוע ההוראה. יש להניח שהבחירה הזאת נובעת מתוך מחשבה על המשפחה, על הילדים שלהן (אם ישנם ואם לעתיד), על הנוחיות ועוד. אבל העבודה הזאת, שאת רובה עושות נשים, רחוקה מלהיות נוחה.

זו עבודה שרחוקה מלהיות מתגמלת. זו עבודה שבסופה הנשים האלה, ברובן, הולכות לבית של עצמן ושם הן מתחילות את המשמרת השנייה של העבודה, עם הילדים הפרטיים שלהן, עבודה עליה הן לא מתוגמלות.

זו מערכת ענקית של נשים, שאנחנו נוטים לא לראות כנשים. "ארגוני המורים", "הסתדרות המורים", "ארגון המורים", אלה רק חלק מההגדרות המסתירות את העובדה שמדובר בנשים. העובדה שבראש המשרד עומד שר גבר (גם אם הוא פמיניסט בתפיסת עולמו), ולצידו מנכ"ל שהוא גבר, ולצידם ראשי הארגונים שגם הם גברים – כל אלה מסייעים עוד יותר להסתרת העובדה שמדובר כאן במערכת שהיא רובה המכריע על טהרת הנשים.

אז ביום הזה כדאי שנזכור את כל הנשים האלה שנמצאות שם במערכת וניתן גם להן מקום, כי גם הן חוזרות היום ללימודים, השנה, כמו בכל שנה. גם ביניהן יש מי שמתחילות השנה כיתה אל"ף ויש מי שעולות לי"ב.