מיכל ויצמן רגע לפני הילד השישי: "לא הכל ורוד פוקסיה"

השקט הזה, שקט מופתי. כל אמא מבינה בדיוק למה אני מתכוונת. אני מביטה בשעון, השעה תשע עשרים ושבע, הילדים ישנים. אני הולכת לכיוון הפלאפון המהבהב לבדוק מה פספסתי בשעה וחצי האחרונות, לפעמים אני בהלם כמה דברים יכולים לקרות דווקא בזמן הזה. התקופה האחרונה לימדה אותי שבשעה וחצי כל העולם עלול להשתנות.

אני גוללת בין ההודעות, הכל יחסית בסדר. שום דבר רציני לא קרה או התבטל, הלו״ז אותו לו״ז, עמוס וצפוף אבל תודה לאל סוף סוף חוזרים לנורמליות. לנצל כל דקה, להרגיש את הרגע ופשוט להיות. אני לוחצת על הקומקום, מחממת מים כדי לשתות איזה תה צמחים ולנקות את האנרגיות של היום. עוד מעט ניר ייכנס בדלת וגם אחרי כל השנים, אני עדיין מתרגשת, מחכה שהוא יחזור הביתה, יחלוץ את הנעליים וניטרק על הספה שבסלון. אני אניח את ראשי בשקע צווארו, הוא יספר לי איך עבר היום ואני אתקשה להחזיק את העיניים פקוחות אבל אשתדל מאוד.

מיכל, ניר והילדים. צילום מתוך אלבום פרטי

בתחילת הסגר, כשהגברת קורונה עוד הייתה רק תיירת, לא היה לי מושג איך נתמודד ואיך נעבור את התקופה הזו. אנחנו שנינו מכורים לתזוזה 24/7, לעבוד קשה שעות על גבי שעות, לחצות ערים וגבולות, וכשהכל בבת אחת נעצר אנחנו פתאום מוצאים את עצמנו סגורים בבית עם חמישה ילדים. ועם שני ההורים חסרי מנוח – התפוחים בוודאי שלא נפלו רחוק מהעץ.

בתקופת הקורונה בשנייה הפך הבית שלנו למגרש משחקים ללא חוקים. שבע נפשות, כולנו מטפסים על קירות ימים כלילות ואין סוף לחגיגות. והאמת, שלמרות כל הקשיים והשינויים, משברי הזהות, גיל ההתבגרות, שיניים מתנדנדות וחיתולים, קיבלנו את אחת המתנות הכי גדולות בחיים – זכינו לראות את הילדים שלנו גדלים לאט לאט, בכל יום קצת, ויכולנו להיות שם בשבילם בלי רעשי רקע והסחות הדעת.

 

ניר והילדים. מתוך אלבום פרטי

זכינו בזמן. זמן איכות משפחתי, אמיתי, מחזק, מעשיר ומעצים שאין סיכוי שבקצב החיים הרגיל היינו מסוגלים להכיל. וגם אם היינו רוצים וכבר מוצאים את הזמן, אין סיכוי שיולי היפה שלי הייתה מוותרת על דייט עם הבנות בשביל לשחק טאקי עם ההורים הזקנים שלה בשישי בסלון.

כן, אני יודעת שאני תמיד זו שמוצאת את הדברים הטובים בכל דבר ויש אנשים שזה אפילו קצת מעצבן אותם, אבל חצי הכוס המלאה יותר מרווה עבורי ואני פשוט לא אוהבת להיות עצובה ולבכות על מר גורלי.

אין ספק שהתקופה הזו טילטלה את חיי, ואת העסק שלי בכלל, ולא הכל ורוד פוקסיה אבל אני באמת מאמינה שיש סיבה טובה לכל דבר שקורה מסביבי ונותנת לאנרגיות הטובות להיכנס לגופי ולהוביל אותי בחיים, בקריירה, בזוגיות, באימהות ובהריון. 

מיכל (הקטנה) ויצמן. צילום: אלעד אדמוני

אני מוצאת את הסיבות שלי לחייך, להעריך את היום יום, אני סופרת את הימים עד הלידה ולומדת על עצמי יותר ויותר בכל שעה. אני כל כך מתרגשת מהעתיד לבוא, מהחזרה לשגרה, מהלו"ז שמתמלא בהופעות ובתעסוקה, מהפרפרים בבטן שמתרוצצים לפני כל הופעה ומהמפגש הראשוני עם הקהל והילדים הטהורים אחרי תקופה ארוכה.

אני מחכה לראות את החיוכים שלהם, לשמוע את מחיאות הכפיים, לחבק אותם חזק, כי מה הטעם להתעסק כל יום במה שלאחרים יש ובמה לי אין, ובדשא הירוק יותר של השכן? כי בינינו, דשא דורש הרבה הרבה עבודה. אז במקום לגדל אחד, אני פשוט יוצאת לפארק.

ילדיםמיכל הקטנהמשבר הקורונה