שירי קניגסברג במסר לקראת החופש הגדול: "כשהילדים בבית אפשר לזהות כמה הם לבד"

שירי קניגסברג לוי, מי שרובכם מכירים כ"מורה מאשקלון שהפכה לכוכבת רשת" – התארחה בכנס 'היום שאחרי' של און לייף בשיתוף נעמת וההסתדרות הרפואית. באירוע שעסק בהתמודדות של נשים עם הקשיים הלא צפויים שמשבר הקורונה הביא איתו, סיפרה המורה לחינוך המיוחד על ההיכרות האישית שלה עם האתגרים שמערכת החינוך מציבה, וסיפרה על ים של חברים, קבוצת הפייסבוק שהקימה שנועדה לעזור להורים לילדים שעברו חרם.

כולנו מותשים מהתקופה האחרונה, אתם לא רק יצאתם מהקורונה אלא יצאתם גם מסבב לחימה שהיה אינטנסיבי במיוחד באשקלון, נדמה לי שזו הפעם השלישית שהילדים חוזרים ללימודים השנה.

"כן. האמת שעבור ילדי הדרום זו אחת השנים הקשות שאני זוכרת, גם כמחנכת 17 שנים וגם אימא ל- 4 ילדים. אני באמת לא זוכרת שנה כזאת של לחזור לשגרה ולצאת ממנה ולחזור. האמת שגם להגיד לחזור לשגרה זה לא משפט שאני יכולה להגיד כי לא הייתה שגרה. זו הייתה תקופה מאוד מאוד קשה".

איך את רואה את זה משפיע?

"קודם כל על התלמידים אני יכולה להגיד לך שאני מרגישה שיש איזו מן אי וודאות כזאת. כלומר, עם כל הכבוד, גם אם אני מדברת על הקורונה, יש דברים שאני לא יכולה לספק להם תשובות. אני מורה לחינוך מיוחד אז לא לשכוח שהייתה תקופה שרק אנחנו הגענו וכל בית הספר היה שומם, זה דבר שאני מוקירה ומורידה את הכובע בפני מקבלי ההחלטות, כי אני חושבת שאם יש משהו שהיה נכון עבור הילדים האלו זה להגיע למסגרת הלימודית. החינוך המיוחד זו סקאלה מאוד גדולה ויש ילדים עם צרכים הרבה יותר מיוחדים, ילדים שזקוקים לזה ברמה של חיים ומוות, לא הכיתה שלי כמובן, אבל בכל זאת אני חושבת שהשגרה פה הייתה הדבר הכי מבורך שיכול להיות. מצד שני היו כל מני שאלות ואי ודאות שלא תמיד ידעתי לספק עבורם את התשובה, כמו הרבה אנשים מומחים שלא ידעו לתת תשובה".

המערכת מחזירה לשגרה, אבל את מרגישה את זה שחזרנו בכלל? איך הילדים מצליחים להסתגל? יש הרבה לחץ מסביב.

"אם אני מדברת על הילדים הפרטיים שלי, אני חושבת שהם הפסידו המון. אני שמה רגע בצד את הפן הלימודי כי קודם כל אני לא אימא שמחנכת כל הזמן לציונים, יש דברים הרבה יותר חשובים מבחינתי. מבחינת הצד הרגשי והחברתי אני ראיתי כמה הילדים שלי באמת היו במקום לא כל כך טוב, ואני יודעת שזה לא רק הילדים שלי. היה לי למה להשוות. עם התלמידים שלי שכן הגיעו לבית הספר אני מאוד השקעתי בעניין הרגשי. סתם לצורך העניין, הבאתי לכאן מישהי שעשתה לתלמידים שלי סדנה בציורי פחם. ישבנו שעות, שמנו מוזיקה מרגיעה ברקע ויצרנו, ואלו הדברים שלילדים שלי היו חסרים".

אחרי הקורונה ואחרי סבב הלחימה, איזה בעיות ילדים מביאים איתם לבי"ס עכשיו, שלא היו קודם?

"אני חושבת שהם עם המון שאלות כל הזמן. כמחנכת אני יכולה להגיד שרוב הדברים שהילדים שואלים יש לנו מענה, בין אם זה מניסיון בשטח, או אם זה מניסיון החיים שלנו. לגבי הקורונה, מה שהכי היה לי קשה כשירי, גם בכובע של אימא וגם בכובע של מורה, זה שלא יכולתי לספק תשובות. כשחזרנו לביה"ס כמובן שבשעה הראשונה השקענו מאמצים בשיח ואחד הדברים שהם כל הזמן אומרים זה 'מה, שירי, זהו, נגמר? ברור לנו שלא יהיה שקט', אני יכולה להסתכל להם בעיניים ולהגיד להם וואלה עכשיו אנחנו נכנסים לשקט? ברור שלא. גם לילדים שלי שלומדים בעוטף עזה אני לא יכולה להגיד 'היום אתה בטוח מעכשיו ועד זהו חיים שקטים?' לא. ואני מרגישה את זה אצל הילדים, הם פחות מאמינים, הם פחות בטוחים, הביטחון שלהם גם יורד, אין מה לעשות, זה בא בקשר ישיר".

שירי לוי קניגסברג. צילום מסך

אני רוצה לדבר איתך על אחת הבעיות שהייתה תמיד שם ואת נרתמת אליה באופן אישי וזה העניין של חרמות נגד ילדים. זה עדיין נפוץ בשנה שבה באמת לא הייתה אינטראקציה כמעט בתוך כיתה?

"התופעה של החרם היא תופעה שקיימת לצערי הרב עוד מאז שאנחנו היינו ילדים, והיא רק הולכת ומתעצמת. ככל שאני יותר מתעסקת בנושא העצום הזה, אני מגלה כל יום כמה התופעה הזאת היא עצומה. הקורונה הייתה כמו מראה להורים, כי כשהילדים הולכים לבית הספר לרוב הם לא משתפים שהם לבד, מכל מני סיבות, לא רוצים אולי לאכזב, הם קצת מתביישים, הם לא רוצים להעציב את ההורים. פתאום בקורונה ההורים שמו לב שהילדים כל כך לבד, גם ברמה של טלפון או משחקי מחשב. ולא תמיד מדובר בילדים מוחרמים, יש את הילדים השקופים שזה לא פחות קשה ועצוב, ילדים שהם אוויר, מרגישים אוויר, מתייחסים אליהם כאל אוויר".

כמה הקורונה החריפה את המצב של הילדים המוחרמים או המבודדים?

"לדעתי האישית, ואני בטוחה שעוד יעשו על זה מחקרים בהמשך, הקורונה החריפה את המצב והציפה אותו. המון הורים כתבו לי 'שירי, לא ידענו עד כמה הילד שלנו בודד'. נכון, הילדים לא יכלו להיפגש ואף אחד לא ציפה שידפקו בדלת ויקראו לילד, אבל ילדים שיחקו ביחד, לפחות במחשב, והיו כאלו שגם את זה לא היה להם. הורים שפתאום נכנסו ובדקו עם הילדים, הילדים פתאום שיתפו והתגלתה תמונה מעציבה מאוד".

כמה זמן ביום שלך הוקדש למיזם "ים של חברים"?

"המון. אני יכולה להגיד שזה גובה ממני לא מעט, זה בא גם על חשבון הזמן האישי שלי ועל חשבון הילדים הפרטיים שלי. העניין הוא שבכל פעם שאני רוצה למצוא את האיזון, צפים כל כך הרבה מקרים קשים שזה לא נותן לי מנוח. אני לא יכולה לקבל פניה מאימא שאומרת לי שהילדה שלה לא הולכת למסגרת ולא לעשות עם זה כלום. כשנגמרו האזעקות קיבלתי הודעה מאד עצובה על ילדה שלא מסוגלת ללכת לבית ספר כי מבחינתה זה הסיוט שלה, כי לא מתייחסים אליה ולא מזמינים אותה ומעליבים אותה. זה קשה, אנחנו גרים בדרום וילדים אמורים לחזור לבית הספר בשמחה כי נגמרה הלחימה, וכשיש כל כך הרבה מקרים כאלו, זה לא נותן לי מנוח".

כשאת מצליחה לשים את הזרקור על מקרה כזה או אחר, יש שינוי?

"אחד הדברים שהכי משמחים ומרגשים אותי מאז שפתחתי את הקבוצה הזאת זה שהורים כותבים לי 'שירי, קיבלנו בזכותך אומץ קודם כל לפנות לוואטסאפ של ההורים'. אני מנסה לנתח את הסיטואציות וכמעט כל אימא שדיברתי איתה חשבה שהיא לבד בדבר הזה. השלב הראשוני אגב הוא לחשוב שאולי משהו לא בסדר בילד שלי, מתחילים לדבר עם הילד, לנסות לדובב אותו, אולי הזמינו אותך ולא רצית, ורק אז שמבינים שהכול בסדר עם הילד, הם עוברים לשלב הבא. כשהם מדברים איתי ואני אומרת להם שמספיק אימא אחת עם לב רחום ונשמה שתקשיב, זה מזיז את כל הכיתה. ואת לא יודעת כמה זה עוזר. את האומץ לעשות את זה הם מקבלים בקבוצה 'ים של חברים', כי פתאום הורים חושפים שם סיפורים ואחרים מבינים שהם לא לבד בסירה הזאת וזה נותן כוח".

חרמותילדים וקורונהים של חבריםשירי קניגסברג לוי