משבר הקורונה: "דווקא כשהילדים היו צריכים אותנו יותר מכל, אהבנו אותם פחות"

"כמעט שנתיים עברו מאז שנכנסה הקורונה לחיינו. לחלק מאיתנו זה כבר מרגיש שאנחנו אחרי, אבל ההשפעות של המגיפה העולמית הזו עדיין כאן. אני רוצה לספר לכם מה קרה באמת לילדים בגיל הרך (ילדים עד גיל 8) ולמשפחות שלהם בתקופה שלפני הקורונה, בתקופת הסגר הראשון, ושנה לאחר הסגר הראשון.

כשאנחנו מתייחסים לנושא ההורות אנחנו מדברים על משימה מאוד רצינית, זו לא קלישאה, זו אמת. יש פה המון מסירות נפש, המון אחריות ותובענות והרבה קשיים ותהיות. וכשמתייחסים לילדים בגיל הרך אז על אחת כמה וכמה. כדי להיכנס לעובי הקורה צריך להבין שיש ילדים בני 3 ו- 4 שלא זוכרים מצב אחר. שהמסכות, הבדיקות והלחץ הם כל החיים שהם מכירים, הם לא יודעים ולא זוכרים מה היה קודם.

המעמסה של הורות לילדים בכלל וילדים בגיל הרך בפרט היא עצומה, יש המון ניגודים של אינטרסים. יש את הצרכים של הילדים בגיל הרך, יש את הצרכים של אחיהם הבוגרים, ויש את הצרכים של ההורים, גם מבחינת פרנסה וקריירה וגם מבחינת החיים האישיים – החברים שלהם, המשפחה שלהם, והשאיפות שלהם. בנוסף, אם אנחנו מסתכלים על מה שקורה בישראל, צריך לקחת בחשבון שהמצב שלנו מאוד שונה ממדינות ה- OECD. יש לנו 3.11 ילדים בממוצע למשפחה והרבה ילדים בגיל הרך. ואני לא מתייחסת רק למשפחות חרדיות וערביות, אני מתייחסת למשפחות באופן כללי כי גם ברוב המשפחות החילוניות יש בין 3-4 ילדים.

המסר בישראל הוא 'ילדים זה שמחה', 'ילדים זה טוב', אבל 70-80% מהנשים בישראל גם עובדות, וזה אומר שרוב הילדים שלנו מתחנכים מגיל מאוד צעיר במסגרות של הגיל הרך, ויש לנו המון הסתמכות על הסבים והסבתות בגידול הילדים. למעשה, נשים מתחילות ללדת בסביבות גיל 30 ויולדות עדיין עד סביבות גיל 42, זה אומר שתוך 10-12 שנים לבני זוג יש 3-4 ילדים, ויש לנו בעצם חבורה של ילדים קטנים בבית. וחבורה של ילדים קטנים בבית זה מאוד תובעני.

פרופ' דורית ארם, ראש המעבדה לחקר הגיל הרך באוניברסיטת תל אביב בכנס אשדוד חושבת הורים. צילום יובל יוסף

מה קורה במצב של משבר?

מחקרים מראים שיש קשר מאוד ברור בין העמדות הרגשיות שהורים מביעים בזמני משבר, כלומר – מה התגובות הרגשיות שלהם, לבין איך הילדים שלהם חווים את המצב. כשיש מערכות יחסים תומכות בתוך המשפחה במצבי משבר, הן משמשות כגורם מגן לילדים. זה אולי נשמע דבר שהוא דבר מובן מאליו, אבל כחוקרת אני רוצה לומר ששום דבר לא מובן מאליו ובאמת ישנן עדויות לכך שכאשר ההורים מתנהגים בצורה גבוהה יותר של מתח והם לא מנתבים את עצמם ולא מצליחים לשמור את הלחץ שלהם בינם לבין עצמם או עם החברים שלהם, זה משפיע על ההתנהגויות ההוריות שלהם וזה משפיע מאוד בבירור על הילדים.

במהלך תקופת השיא של הקורונה כולנו נתקפנו בפחד, היה פחד לגבי עצמנו והיה פחד לגבי המבוגרים בחברה. אלה היו ימים משוגעים, חגגנו את ליל הסדר בזום, מסגרות החינוך נסגרו, כולנו היינו במצב של חוסר וודאות. פתאום הסבים והסבתות לא יכלו לעזור, חלק מההורים פוטרו או יצאו לחל"ת, והיו כאלה שעבדו מהבית. באותה תקופה הייתה למרבה הצער והזעזוע, עלייה של 600% בדיווחים של אלימות במשפחה.

אנחנו במעבדה לחקר הגיל הרך באוניברסיטת ת"א ערכנו מחקר השוואתי שכלל 562 הורים לילדים בגיל הרך. חקרנו את המשפחות שנה לפני הקורונה, שנה מהסגר הראשון ושנה אחרי הסגר הראשון. מה שעשינו במחקר היה ללמוד על מאפייני ההתנהגות של ההורים הישראלים בשגרה בסגר הראשון ושנה לאחר מכן. בעקבות המחקר, בן הזוג שלי איתן ארם ואני, פיתחנו יחד עם קבוצה של מטפלות, מודל שמתמקד בהתנהגויות ומציג גישה הוליסטית להתנהגות של הורים- מחומש ההורות. לאותו מודל יש 5 עקרונות:

שותפות:

העיקרון הראשון הוא שותפות בין המטפלים המרכזיים, שותפות בין ההורים. כלומר, כשיש מצבי לחץ בוא נהיה אחד בשביל השנייה ונפעל בחזית אחידה וגיבוי הדדי. כשאנחנו במצב של מתח, להשתדל לא לפתור את הקונפליקטים בנוכחות הילדים ולא לנסות לנצח זה את זאת.

מנהיגות:

אנחנו חייבים לזכור שאנחנו מהווים דוגמה אישית והילדים שלנו רואים אותנו כל הזמן, גם כשנדמה לנו שלא. אם אני אומרת שצריך מסכה, אז גם אני צריכה ללכת עם מסכה. אם אני צוחקת על המסכה, אין פלא שאחר כך הילד לא רוצה לשים את המסכה. אותו הדבר גם לגבי חיסונים והיגיינה. כל דבר כזה הוא חלק מהמנהיגות ההורית שלנו. אנחנו מקור הביטחון של הילדים שלנו, ילדנו אותם לצרכים שלנו ואנחנו צריכים לגדל אותם לצרכים שלהם. אנחנו צריכים לעשות את זה כמנהיגים, לשדר אופטימיות גם כשיש טילים וגם כשיש מגפה וגם כשיש חלילה מחלה בבית חולים. לא להשאיר את הטלוויזיה פרוצה שהיא כל הזמן ומדאיגה אותנו אלא לשמור שהיא תעבוד ברמה כזאת שהמידע שהילדים שלנו יקבלו זה המידע שמתאים להם. אחד הדברים של הורות כמנהיגות זה להאמין בילדים שלנו – יש לי ילד ויש לו כוח, אני פה ויהיה בסדר.

אהבה ללא תנאי:

העיקרון השלישי הוא מאוד חשוב למה שקרה לנו בתקופת הקורונה – אהבה ללא תנאי. בזמן הסגר כולנו היינו סגורים יחד אבל האם היינו יותר עם הילדים? האם שיחקנו איתם? האם הקשבנו יותר למצוקות שלהם? בהתחלה האינטרנט היה מלא – בואו נבשל, בואו נשחק, בואו נעשה ספורט, אבל כמה הורים באמת עשו את זה? ראינו שלחלק מהילדים בגיל הרך הייתה התנהגות רגרסיבית, הם התחילו להרטיב עוד פעם או לגמגם או לעסוק בהתנהגויות שכבר היה נדמה להורים שהם לא עושים. במצבים של מתח צריך להכחיד ביטויי ביקורת כמו "את לא רואה שאני עובדת?", "תצאי לי מהוורידים", "תסגרי את הדלת ושלום", וכו'. אנחנו מסתכלים על תקופה, אבל עבור הילדים הצעירים שלנו אלה החיים שלהם, לא היו להם כמעט חיים אחרים, ולכו תדעו מה יהיה בהמשך. לכן אנחנו חייבים לעזור להם.

עצמאות:

בתקופות עמוסות חשוב לתת לילדים עצמאות, לעשות דברים ולמלא משימות. משימות הן טובות בימי חירום כי הן נותנות תחושה של מסוגלות – אתה יודע שיש לך אחריות ושסומכים עליך ושאתה יכול לעשות משימות בשיח פתוח.

כללים:

כשמדברים על הורות מתייחסים הרבה לנושא של גבולות בין ההורים והילדים. כללים זה דבר התנהגותי, צריך שיהיה בתוך הבית כללים, ואחד הכללים המשמעותיים ביותר בזמן חירום זה סדר יום. נכון, בזמן סגר סדר היום הוא יותר גמיש, אבל עדיין צריך לדעת מתי קמים, מתי הולכים לישון ואיך מתנהלים. גם בשביל ההורים כדי שיוכלו מתישהו לעצום עיניים או לשבת בשקט ולדבר בינם לבין עצמם, וזה בעיקר עושה שקט לילדים.

איך התנהגנו בקורונה?

במחקר בישראל השתתפו 562 משפחות. איסוף הנתונים נעשה במעבדה לחקר הגיל הרך. ההתנהגויות שאנחנו בדקנו היו באמצעות שאלונים של דיווח עצמי, והאימהות ענו בעצמן. התוצאות יחסית תוצאות ראשוניות ומה שאנחנו רואים זה מצב מאוד מעציב. בתוך הסגר כששני ההורים היו יחד כשהם היו בתוך הבית שלהם הייתה פחות שותפות בין בני הזוג, פחות התנהגויות של מנהיגות, פחות התנהגויות של אהבה, פחות מתן עצמאות ופחות כללים.

שנה אחר כך אנחנו בהתקדמות, אבל עדיין מבחינת המנהיגות והאהבה המצב נמוך ממה שהיה לפני הקורונה. ואנחנו עדיין בבעיה. הממצאים מצביעים על הצורך בהעמקת המודעות והידע של הורים על הורות מיטבית. הילדים הם הכוח שלנו ואנחנו צריכים לעזור להורים ע"י רתימת מערכת החינוך לתקשורת טובה עם ההורים והארת תשומת ליבם של קובעי המדיניות ואנשי השלטון המקומי להדרכת הורים בכלל ולהדרכת הורים במצבי משבר בפרט.

ההתבוננות המקיפה על התנהגויות הוריות מאפשרת לנו לראות מה קורה כשאנחנו נמצאים בתוך מצב של משבר. כל ההתנהגויות ההוריות בתחילת המשבר היו נמוכות יותר מאשר במצב של שגרה דווקא כשהילדים היו צריכים אותנו יותר מכל. שנה אחרי אנחנו רואים השתפרות וזה משמח אבל עדיין בתוך שגרת קורונה, אנחנו רואים שההתנהגויות ההוריות  נמוכות במובהק מהתקופה שקדמה לקורונה. התקופה הזו מתאפיינת בלחץ תמידי  של ההורים עם הבידודים שחוזרים שוב ושוב, החשש מהמחלה עצמה וההתלבטות לגבי החיסונים. ההורים בלחץ גם עכשיו וצריך לשמור עליהם מכיוון שהם המבוגרים המשמעותיים ביותר לילדים בגיל הרך. הורים זקוקים למודעות למצבם וסיוע כדי לתמוך בילדיהם. אני מקווה שהורים ילמדו כיצד לאזן בין מתן עצמאות לבין קביעת כללים במיוחד בתקופה שהשגרה והכללים לא נשמרים, ושגורמי סמכות כמו משרדי ממשלה והשלטון המקומי ילמדו מהמחקר שלנו כדי לבסס הורות מיטיבה יותר במצבי לחץ בהווה ובעתיד.

** לקבוצת הפייסבוק של פרופ' דורית ארם- מחומש ההורות – עקרונות וכללים להורים מיטבית לחצו כאן. 

דורית ארםילדים וקורנהמשבר הקורונה