גבר? תוסיף את שם המשפחה של אשתך

השחקנית זואי סלדנה, שאתם בטח מכירים כגמורא מ"שומרי הגלקסיה", סיפרה לאחרונה שבן הזוג שלה, האמן האיטלקי מרקו פרגו, לקח את שם משפחתה אחרי החתונה – והיא את שלו. השם החדש שלה לא הרים גבות – בכל זאת, נשים משנות את שמן בכל יום – אבל הבחירה שלו עוררה גלים והולידה כותרות בכל רחבי האינטרנט.

עוד באון לייף:

בראיון היא סיפרה שדווקא היא הייתה זו שחששה מהבחירה שלו, וכשאמרה לו שהוא כנראה יזכה ללעג מגברים אחרים, הוא ענה לה (במבטא איטלקי) "אה, זואי, אני לא שם ז**". בפוסט שפרסמה בפייסבוק בעקבות הבאזז שנוצר סביב הסיפור, היא כתבה שבן זוגה גם שאל אותה "ממה את כל כך מפחדת?" ואז היא הפנתה את אותה השאלה ל"גברים בכל מקום": "למה זה כל-כך מפתיע, מזעזע ומרעיש שגבר ייקח את שם המשפחה של אשתו? נשים מעולם לא נשאלו אם זה בסדר מבחינתן לוותר על שמן – למה זה לא מגיע לחדשות? גברים, אתם לא תחדלו מלהתקיים על ידי לקיחת שמה של בת זוגכן, להיפך – אתם תיזכרו כגברים שעמדו לצד השינוי. אני יודעת שהבנים שלנו (לזוג יש שני בנים – מ"מ) יכבדו ויוקירו את אביהם יותר כי הוא שימש דוגמא".

ואכן השינוי בעיצומו וגם בישראל ישנם גברים שבוחרים לקחת את שם המשפחה של בנות-זוגן. אבישי בן ששון-גורדיס, בן 29, אימץ את שם המשפחה של אשתו, טליה, שמצידה צירפה את שם משפחתו לזה שלה. "לפני שהתחתנו, (היא) הניחה שהיא פשוט תיקח את השם שלי", הוא משחזר איך התקבלה ההחלטה, "פשוט כדי שיהיה לנו את אותו שם משפחה. ואז כשעמדנו להתחתן שאלתי למה שזה יהיה הפתרון ושלא נאחד? לא היה לי ברור למה היא צריכה למחוק את הזהות שלה – הרי אנחנו מניחים שיש פה אישיו של מחיקת הזהות, אחרת כולם היו עושים את זה – וזה לא היה נראה לשנינו מתקבל על הדעת אז זה מה שהצעתי ועל זה הלכנו". בעצם, כשצירפו את שמות המשפחה זה של זו, הם יצרו איחוד במקום מחיקה.

למה היא צריכה למחוק את הזהות שלה? אבישי בן ששון-גורדיס

דבר דומה מספר יואב כהן-מלמד, בן 35, שההחלטה לצרף את שם המשפחה של אשתו התקבלה ממניעים דומים. "למה שאישה בעצם תמחק את הזהות שלה, של העשרים וחמש שנה האחרונות, נגיד, עד שהיא מתחתנת?" הוא שואל ומיד מודה, "זה מאוד נוח כגבר שהשם שלך נשאר, אבל למה שהיא תוותר על שלה?". לו היה מניע נוסף: "לח?מי יש רק בנות, אבו אל-בנאת מה שנקרא, אז אין מי שימשיך את שם המשפחה. זה היה משהו שמאוד מאוד הפריע לי ולכן הוספנו את זה. והיום לילדים שלי, שני בנים אגב, קוראים כהן-מלמד".

לפעמים, השינוי מגיע גם אל זוגות נשואים, אפילו כאלה עם ילדים. נדב פרץ-וייסוידובסקי (39) וזוגתו איחדו את שמות המשפחה שלהם בעקבות נישואיה של אחותו דווקא – כשהילדים החלו לשאול על ההבדלים בין שם המשפחה שלהם לזה של הדודה. "התחתנו צעירים יחסית", הוא מספר, "לא הקדשנו לזה יותר מדי מחשבה, אחר-כך כשחשבנו על זה מחדש החלטנו שזה נכון". הסיבות לאיחוד דומות לסיבותיהם של האחרים: מצד אחד, "הסיבה העקרונית היא שוויון, אין סיבה שאשתי תישא את השם שלי ושאני לא אקח את שלה, כשאין עדיפות לאחד השמות על פני השני", הוא אומר. גם אצלם, המבנה המשפחתי של אשתו היווה שיקול. "למיטב ידיעתי המשפחה של אשתי היא המשפחה יחידה בשם הזה", הוא משתף. בפוסט שפרסם בבלוג שלו, הוא מזכיר סיבה נוספת: "יצירת זוגיות היא לא רק חיבור של שני אנשים, אלא חיבור של שתי משפחות: משפחת המוצא של הגבר מצטרפת למשפחת המוצא של האישה, והאישה מצטרפת למשפחת המוצא של הגבר. העובדה הזו מקובלת על כולנו, כפי שמעידה העובדה שאנו רואים במשפחת בן הזוג 'חלק מהמשפחה' שלנו, במידה זו או אחרת. שם המשפחה הממוקף – יצירת שם משפחה שכולל את שמות שתי משפחות המוצא – מבטא את העובדה הזו ומעיד על ההשתייכות בצורה הכי ברורה שאפשר. וכמובן, שהטיעון הזה, שנראה לנו מובן מאליו כשמדובר בהצטרפות של נשים למשפחת הגבר, נכון לא פחות בכיוון ההפוך. כגבר, אני גאה להיות חלק ממשפחת המוצא של אשתי".

אין סיבה שאשתי תישא את השם שלי ואני לא אקח את שלה. נדב פרץ-וייסוידובסקי

במקרה (או שלא) שלושת הגברים איתם שוחחתי מעורבים באופן זה או אחר בחיים הציבוריים והחברתיים בישראל: בן ששון-גורדיס עובד כרכז עמיתים וניו-מדיה במולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה, שמטרתו, על-פי אתר האינטרנט שלו, היא "להזין את הדיון הציבורי בישראל בתוכן איכותי ואחראי" וכותב בלוג יומי על ההתרחשויות הפוליטיות במזרח התיכון; כהן-מלמד כותב את הבלוג "תחתית החבית" כחלק מקבוצת "הכוורת", שעוסקת ב"קידום מטרות חברתיות במשותף, תוך שימוש בכלים מעולם המדיה החברתית, היח"צ והפרסום"; פרץ-וייסוידובסקי הוא מרצה למדיניות חברתית בביה"ס לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון.

"אני יודע שאני גם בסביבה שבה זה מאוד נוח" מסביר בן ששון-גורדיס כששאלתי אם הוא וזוגתו לא חששו מתגובות. "להיות דתי בדרום ירושלים זה מקום שבו זה מתקבל – יש לנו גם חברים שהמציאו לעצמם שם חדש. יש פה הרבה דוסים ליברלים", ובכל זאת, איחוד השמות לא עבר באופן חלק לגמרי, דווקא במקום אחר. "הייתי אז בצבא", בן ששון-גורדיס נזכר, "אז אנשים קצת צחקו כשהם ראו שאני מתחיל לחתום על סיכומי דיונים עם שם הרבה יותר ארוך". התגובה החריפה ביותר שהוא זוכר הגיעה דווקא מכיוון הרשויות, כשהוא ובת-זוגו ניגשו למשרד הפנים כדי לאחד את שמות המשפחה שלהם ברישומים, בתעודת הזהות ובדרכון.

"המשפחה שלי היא מרקע פוליטי ציבורי: אבא שלי היה חבר כנסת וסבא שלי היה שר הפנים פעם. בגלל שאנחנו נשואים כדת משה וישראל אבל לא ברבנות אז הלכנו לשנות שם במשרד הפנים. לא חייבים לתת סיבה כשרק משנים שם, אז באמת לא מסרנו סיבה. הלכנו לשתי פקידות נפרדות וטליה הלכה למנהלת הקומה ואז משהו במדפסת שלה לא עבד והיא באה לפקידה שאני הייתי אצלה. אחרי שהיא הדפיסה את הדרכון ותעודת הזהות, היא נותנת לטליה את הדרכון שלה, מתחילה להושיט לי את הדרכון שלי אבל לא נותנת אותו ואומרת לי, 'שתדע לך שאני יודעת מי זה אבא שלך ומי זה סבא שלך והם לא היו מסכימים לדבר כזה'". הוא מסיים את הסיפור בחיוך ומסכם, "יצאתי בזול". החוויה של פרץ-וייסוידובסקי קצת שונה. "בהתחלה, במיוחד בגלל שלא עשיתי את זה עם הנישואים, זה הרים הרבה גבות והייתי עסוק בלהסביר את זה. היום זה כבר סיפור ישן אז זה פחות אישיו  אם כי עדיין מרימים גבה", הוא אומר. למרות זאת, הוא לא מתאר את זה כעניין שלילי וגם מבחינתו, "סביבת העבודה שלי היא כזו שהיא מאוד מקבלת, האקדמיה, במדעי החברה". "המשפחה של אשתי הופתעה לטובה", הוא מספר. בכלל, משפחותיהן של בנות-הזוג נוטות לקבל את האיחוד בשמחה, במה שנשמע כמו התגובה ההולמת.

ובכל זאת, הם לא החליפו לגמרי את שם משפחתם. "יש כאלה, אבל ממש מעט", אומרת ד"ר מיכל רום, מרצה באוניברסיטת בר-אילן ומכללת כנרת, שעבודת הדוקטורט שלה עסקה בשמות המשפחה של נשים בישראל. "כל עוד לא וויתרת על (שם המשפחה) שלך אז אתה עדיין גבר", מתאר כהן-מלמד את האווירה הכללית, לא בלי נימה של לעג כלפיה. מכיוון אחר, הוא אומר, "אני מכיר אנשים שממש המציאו שם משפחה לגמרי. זה כבר ממש מחיקת זהות ויצירת חדשה שאני לא יודע אם הייתי עושה. להוסיף – אוקיי, הרי הרעיון הוא לא למחוק את הזהות שלה, אז מה? נמחק שנינו?".

כל עוד לא ויתרת על שלך, אתה עדיין גבר. יואב כהן-מלמד

נראה שאיחוד שמות משפחה מייצר בעיקר אנקדוטות משעשעות בחייהם של גברים שבחרו לעשות זאת. כהן-מלמד מספר ששמו מעוות לא פעם. "כהן זה (שם) מאוד נפוץ, אז (אנשים) זוכרים את המלמד, ואז אני מתקן, או שאומרים מלמד-כהן ואז אני אומר שזה נשמע יותר טוב הפוך". גם בן ששון-גורדיס לא ממש מתרגש מתגובות או סיבוכים אחרים, ומתאר אותם בקלילות. "אנשים מצחקקים, אומרים שזה ארוך נורא, באוניברסיטה זה נחתך במחשב – זה יותר משעשע מאשר מרגיז. אנשים לא ממש מבינים את זה. יש אנשים שפשוט ממשיכים לקרוא לי בשם הישן שלי", הוא אומר.

התגובה השכיחה – והצפויה – היא השאלה "מה יהיה עם הילדים?" ולכך בן ששון-גורדיס עונה בפשטות, "יש לילדה את שם המשפחה שלנו, ויום אחד כשהיא תהיה מבוגרת אם היא תחליט שזה ארוך מדי, היא יכולה לשנות. אנשים עושים לילדים שלהם דברים הרבה יותר גרועים מאשר לתת להם שם משפחה ארוך" הוא מציין בסרקזם. "גם אם היא תתחתן עם מישהו עם מקף הם יכולים להחליט על שם חדש, לא על זה תקום ותיפול אהבתנו אליה", הוא מסכם. גם כהן-מלמד מתייחס לשאלה הזו כנון-אישיו ואומר "אני, בחיי, המשכתי את שם המשפחה כדי שהעץ המשפחתי לא ייגדע. מה הם יעשו עם זה אחרי זה, אני לא יודע". הילדים עצמם, שיש להם שני שמות משפחה אפילו לא מודעים למוזרות היחסית של שמם. "הם נולדו לזה, זו הזהות שלהם", הוא מסביר, ומוסיף, "זה מצחיק עם הקטן, להסביר לו שסבא וסבתא זה מלמד. הוא מבחינתו, יש כהן-מלמד, הוא לא מבין את זה בנפרד". גם בסביבה, "הילדים בגן מסתגלים לזה מהר מאוד, הם חמודים".

פרץ-וייסוידובסקי וזוגתו דווקא חששו מעט לפני איחוד השמות, מכיוון שלהם כבר היו ילדים, אולם החשש התפוגג במהרה, כשהבחינו שילדים אחרים "צוחקים עליהם שהשם ארוך אבל לא יותר משצוחקים על שמות ארוכים אחרים". כנראה שכמו בכל שינוי של מוסכמה חברתית, הילדים מסתגלים הרבה יותר מהר מהוריהם.

מבחינתם, התנהל גם דיון- לחלוטין-מתקבל-על-הדעת בעניין השם של מי "יהיה ראשון". "היה ברור שהשם הראשון פחות נעלם", הוא מסביר בכנות, "ולי היה מאוד חשוב לשים את הפרץ דווקא בגלל העניין העדתי, להגיד שאני מזרחי, מבחינת נראות". כששאלתי אם עבודתו באקדמיה הוסיפה לרצונו להדגיש את מוצאו המזרחי, ענה, "זה בהחלט חלק מהעניין. פרץ באקדמיה זה מבחינתי משהו משמעותי שאני רוצה שתהיה לו נראות. לא רק, אבל גם".

זו פריבילגיה אדירה, להסתובב עם השם שלך כל הזמן. ד"ר מיכל רום. צילום: גיא אשש

בן ששון-גורדיס דיבר על זהות, וברור שגם עבור האחרים מדובר בהחלטה משמעותית שיש לה השפעה על מידת הנוחות של אדם בתוך עצמו, במשפחתו ובמעגלים חברתיים אחרים. עד היום, "לגבר ברור ששם המשפחה שלו זה השם של המשפחה שלו", אומרת ד"ר מיכל רום, "ואישה היום, ברוב המקומות, גם במקומות הכאילו ליברליים, תגיד לך שהשם שלה זה לא עניינו (של בן-זוגה) ושהיא עושה מה שהיא רוצה, והגבר אפילו מפרגן. אבל מה זה אומר? שזה נשאר עניין שלה, כי הילדים יקבלו את השם שלו. זו פריבילגיה אדירה, להסתובב עם השם שלך כל הזמן", היא מסבירה שבעצם, כאשר האישה שומרת על שם משפחתה ומוסיפה את שם המשפחה של בן-זוגה, הנושא נותר עניין שמעסיק נשים. "הגבר שאומר 'תעשי מה שאת רוצה' שומר על הפריבילגיה שלו. כאילו לא כופה עליך שום דבר, אבל גם לא מדבר על יחד", היא אומרת. אבל דברים מתחילים להשתנות. "הגברים שאת דיברת איתם משנים את זה", ד"ר רום מתארת. "זה מרגש, כי זו ההתחלה של פירוק שיטת השמות. זה ייקח עוד מאה או מאתיים שנה, אבל לאט לאט לא תהיה ברירה". היא מסבירה כי קיימות שיטות רבות ושונות בעולם למתן שמות – כך שמה שנדמה לנו כל-כך טבעי ולא ניתן לשינוי הוא, כמו שכל סטודנטית שנה א' לסוציולוגיה תגיד, הבניה חברתית.

"מפרספקטיבה פמיניסטית, אנחנו לא יכולות לעשות את השינוי הזה בעצמנו", מודה ד"ר רום, לא בלי אכזבה. "אנחנו צריכות את הגברים שישתתפו בפרקטיקה של התנגדות לקיים. זה מתסכל כי אנחנו יכולות עד מחר להסתובב עם שני שמות, ואכן, יש יותר ויותר (נשים שעושות זאת)" היא מסבירה את אכזבתה. "הגברים האלה מסמנים עוד שלב במהפכה או בדרך לשינוי שאנחנו מייחלות לו. זה צורם כי זה חוזר לפריבליגיה שלהם. גם המילה 'זכר', היא שהוא זוכר והוא הזיכרון המשפחתי. בסוף, רק באמצעות הפריבילגיה שלו והיכולת שלו להשתמש בה ולהתנגד (למצב הקיים) יבוא השינוי. זה מחדד את הצורך של הפמיניזם לעבוד עם גברים. הפמיניזם, הרי, הוא לכולנו. גם גברים צריכים פמיניזם", היא מסכמת.